בכניסה למסעדת אמש (Emesh) ניצב דלי ולתוך הדלי מטפטפות טיפות מים. מדי פעם הטיפות מפספסות את הדלי ונופלות על ראשי הנכנסים והיוצאים. האם זו מטאפורה? כל דבר הופך להיות מטאפורה כשהמסעדה היא לא מספיק טובה או לא טובה בכלל.
ניסינו להזמין מקום בטלפון. אין מספר טלפון. תזמינו דרך האינסטגרם. לא רוצים. אחרי שהתחמקנו מטיפות המים, המארחת החייכנית הודיעה לנו שאין מקום במסעדה, אבל אולי היא תצליח למצוא לנו שולחן. נכנסנו פנימה, המסעדה הייתה ריקה כמעט לחלוטין. בביקור השני שלנו, כבר לא היה דלי בכניסה. אבל הייתה מארחת, אולי קצת פחות חייכנית. שוב הוזהרנו – המסעדה מלאה, אבל אולי יצליחו להושיב אותנו בשולחן שיוגבל בזמן. הסכמנו. נכנסנו פנימה, והפלא ופלא – המסעדה הייתה ריקה. גם כשעזבנו, היא התמלאה רק בעוד שולחן או שניים. מסתבר שזה קטע חדש במסעדות בישראל: ניסיון מלאכותי לייצר תחושה של התרחשות ופופולריות וביקוש עודף. טקטיקה פסיכולוגית. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לנו. יש יותר מדי מסעדות בזמן האחרון שמעמידות פנים כאילו שהן מלאות בזמן שהן ריקות. אולי זה הדרך שלהן להתמודד עם המשבר בענף המסעדנות: תרגיל בחשיבה חיובית. תפוסה מלאה כאפשרות שעשויה להתממש מתישהו בעתיד הקרוב או הרחוק. תחשוב טוב, יהיה טוב. או שלא. כנראה שלא.
אמש היא מסעדה שנפתחה על חורבותיה של ננוצ׳קה הגיאורגית שהפכה טבעונית ואז הלכה לעולמה. ננוצ׳קה הייתה מסעדה קרחניסטית. פחות מסעדה, יותר אירוע חברתי. אנשים רקדו שם על השולחנות. במסעדת אמש יש עמדת די.ג׳יי. זו כבר התחלה לא טובה. זה איתות שמדובר בז׳אנר הפופולרי של ״כמה חבר׳ה מחיי הלילה החליטו לפתוח מסעדה״. גם התפריט לא מעודד במיוחד. הוא יודע להגיד את הדברים הנכונים – מטבח ״ים תיכוני״ עם ״חומרי גלם״ שנרכשים ב״שווקים הסמוכים״. קלישאות, קלישאות, קלישאות. המנות מגיעות ממנעד כל כך רחב של מטבחים וז׳אנרים, שאתה תוהה מי השף השחצן שחושב שהוא עד כדי כך מוכשר ובעל ניסיון, שיש ביכולתו ללהטט בהצלחה בין צזיקי, סשימי, ריזוטו ובוריק. יש לי בשורה עגומה: הוא לא יכול.
כמו בכל מסעדה קלישאתית – גם כאן, ממליצים על שיירינג. רוב המנות הן קטנות ובינוניות בגודלן. הזמנו צזיקי (16 שקלים) עם פוקצ׳ה (21 שקלים). הפוקצ׳ה הייתה יבשה לגמרי, הצזיקי התפוצץ מרוב שום. התקפה כימית של ממש. לקחנו גם סשימי אינטיאס (62 שקלים) שמגיע לצד סלט פריקי. הסשימי היה קר ועצוב, עם ארומה לא נעימה. סלט הפריקי היה לא מתובל. ביס אחד – אתה חוטף בומבה של חריפות מפלפל חריף, ביס שני – מתקפת מתיקות של תמרי מג׳הול. מנה נטולת איזון והגיון. בבחינת תפסת מרובה - לא תפסת, וגם לא ברור מתי תפסו את הדג. אולי אמש. אולי שלשום. אולי לפני שלושה אמשים, חלילה.
בוריק שרימפס (39 שקלים) מגיע כשהוא ממולא בשרימפס חלוט וקצוץ שהזכיר סלט טונה. עלה הבוריק היה שמנוני. בצד קיבלנו סלט קטן וקערית עם רוטב ויניגרט מהסוג שמגישים בבתי קפה דלוחים מלפני שני עשורים לפחות. לצדו לקחנו ארטישוק ״א-לה רומנה״ (38 שקלים). אולי א-לה קופסת שימורים. רבעי ארטישוק צלויים בגריל. המלצרית הזהירה שלוקח רבע שעה עד עשרים דקות להכין את המנה. קיבלנו אותה תוך ארבע דקות. למה לצלות ירק שמגיע מקופסת שימורים? אין לי מושג. זה כמו לטגן זיתי חרוזית בשמן עמוק.
לעיקרית, הזמנו שקדי עגל (82 שקלים) שמוגשים על קרם תירס. שקדי העגל לא טוגנו כהלכה. ככל הנראה נזרקו אל המחבת שלא חוממה דיה. הם לא היו פריכים והיו כמעט נאים, בוודאי בלתי אכילים. קרם התירס היה מתוק כמו מעדן חלב לילדים. זה לא אוכל למבוגרים. אולי זה אוכל לבליינים שרוצים משהו מתוק אחרי שהדי.ג׳יי מקפיץ אותם עם הלהיט החדש של דייוויד גואטה (הלוואי שהיו מקפיצים את שקדי העגל באותו להט כמו שמקפיצים את הבליינים).
לקינוח, הזמנו קראק פאי (45 שקלים) בטעם שוקולד. למה שוקולד? כי אפשר. זה היה קראק פאי עגום. הוא היה כל כך קר וקשה עד שהוא כמעט שבר את הכפית לרסיסים. עלבון לעצם המושג ״קראק פאי״ (חם, מתפורר וטעים).
חזרנו לביקור שני. לקחנו צזיקי (16 שקלים) וקרם לימה (16 שקלים) עם פוקצ׳ה (21 שקלים) יבשה. בצזיקי היה קצת פחות שום, קרם הלימה היה מר ולא מתובל. סלטים משועממים ונטולי עניין. לעומת זאת, סשימי אינטיאס (62 שקלים) היה הפעם טרי, רענן וטעים. סלט הפריקי היה סתמי לגמרי. זה פריקי שנגזלה ממנו כל המסורת וכל המקומיוּת. פריקי שיצא לגלות.
ממש כמו אותו בוריק שרימפס (39 שקלים) שנגזל ממנו כל כבודו העצמי. אותו בוריק צפון אפריקאי פשוט, ישיר, בלי קונצים. למה לדחוף לתוכו סלט שרימפס? ואם כבר דחפת, אז לפחות תטגן אותו כמו שצריך. הבוריק הגיע אלינו כשהוא שבור ומתפורר. בוריק תאונת דרכים. אולי זה צריך להיות השם בתפריט.
הזמנו גם שתי עיקריות: טורטליני סרטנים כחולים (98 שקלים) וריזוטו (96 שקלים) שמגיע עם קוקי סאן ז׳אק. הטורטליני עשויים במקום, צריך לציין, כנראה הוקפאו והופשרו מחדש, וכדי להחיות את הבצק המסמורטט, הקפיצו אותם במחבת ונתנו להם צריבה ממושכת. זה לא הציל אותם מגורל עגום. המילוי היה חסר טעם, הבצק מטוגן ורופס, הרוטב, ביסק סרטנים, התגלה כסירופ חום, מתוק ודביק; את הריזוטו הטביעו בקרם סלק וקצצו לתוכו קוביות של בצל חי שלא התרכך. הקוקי היה קוקי. מתוק וצרוב היטב. אלה שתי מנות עיקריות שלא מעידות על דמיון אלא על רצון לשעתק כל מיני מנות קיימות שהוכיחו את עצמן במטבחים אחרים. וגר טורטליני עם קרם לימה וצזיקי? הזהרתי אתכם שלא.
הקינוח, קראק פאי (45 שקלים), לא השתפר גם הפעם. קשה, קר ושובר כפיות. ואין ברירה אלא לומר – אמש לא נהניתי באמש. וכנראה שלא אהנה גם מחר.
>> בשבוע שעבר המבקר אכל בסמילה
אמש. לילינבלום 30, תל אביב יפו. שעות פעילות: ראשון-שבת מ-18:00 ועד הלקוח אחרון. לא כשר