שיעור ראשון ביסודות הקומדיה: אלמנט ההפתעה. אתה מצפה למשהו אחד, ומקבל משהו שונה לגמרי. כך חורגים מתוך הרצף הרציונלי היומיומי, הבנאלי, אל תוך הממד האבסורדי, הבלתי רגיל. כשאתה ניצב בפני משהו שאינו מתקבל על הדעת – אתה מופתע, אתה מבוהל, אתה נרעש. השבירה של הציפיות – היא המקום שבו טמון הצחוק. בסרט "ספר נשים", כשזאב רווח נתקל לראשונה, באופן מקרי לחלוטין, באחיו התאום (רווח בתפקיד כפול) – הוא לא מאמין למראה עיניו. הוא בהלם. הוא בשוק. שני זאב רווח – האחד, ספר נשים הומו, השני, עובד ניקיון בעירייה. מה הסיכוי שזה יקרה? קומדיה מוצלחת – ובפרט קומדיית טעויות, שמתבססת על שגיאה וזיהוי לא נכון של אדם או סיטואציה כלשהי – היא כזאת שמארגנת מחדש את תפיסת המציאות שלך: בין מה שחשבת שידעת, לבין מה שמתרחש בפועל. הטעות וההפתעה הן אבות הפארסה. בחיים האמיתיים זה פחות עובד.
מסעדה היא ההפך המוחלט של קומדיה. למעשה, עדיף שהכללים הקומיים לא יחולו עליה. הקולינריה לא יכולה להרשות לעצמה את ההפתעה ובוודאי לא את הטעות. היא מתבססת על חזרה וקביעוּת. מה שאתה רואה וקורא בתפריט – זה מה שאתה מקבל. אין כאן מקום לצחוקים ושיגועים. אנשים משלמים כסף רב כדי שלא יצחקו איתם ולא יצחקו עליהם. המסעדות הטובות הן אלה שרצינות תהומית מאפיינת אותן. מסעדה יכולה להיות שובבה או ניסיונית – אבל היא חייבת לשמור על הכללים המארגנים של המצב הקיים. השף מאשרר את המציאות. לא מעקם אותה. אוכל הוא עניין אינטימי. הוא חייב להתקיים בתוך ההיגיון ולא מחוצה לו. תארו לעצמכם שהזמנתם ריזוטו פטריות, המלצר מגיע לשולחן, ומניח לפניכם צלחת, ובמקום ריזוטו פטריות – סורפרייז סורפרייז – אתם מוצאים בה את הראש של זאב רווח ברוטב ארביאטה. זה מצחיק? קצת. אבל תמיד עדיף לקבל את מה שהזמנת. נראה לי שזה חוק די בסיסי, לא?
לא בטוח. בכלל לא בטוח. אל מסעדת "דגים" בהוד השרון הגענו כשבכוונתנו להתמודד עם המציאות כמות שהיא. אין לנו כוח להפתעות ולקומדיות. באנו לאכול. השף של המסעדה הוא פרנק אזולאי. אתם אולי זוכרים אותו כשף-סלב זוטר בעידן שלפני "מאסטר שף". לאזולאי יש קילומטרז' בסצנת המסעדות התל אביבית – בעיקר "דלידג" הזכורה לטוב – וכעת הוא בחר להרחיק לפריפריה של אזור השרון. שם המסעדה מעיד על ההתמחות של אזולאי – דגים. אחחח, אם הכול היה כל כך פשוט כמו השם של המסעדה הזאת. בפועל, הארוחה במסעדת דגים גרמה לנו לחשוב מחדש על מקומנו בעולם; על מושגים של אמת ובדיה; מציאות ודמיון; קומדיה וטרגדיה. זו הייתה ארוחה שכאילו נלקחה מסרט בורקס. נכנסנו ליקום מקביל שבו הכול הפוך, כל רגע טומן בחובו הפתעה ואבסורד, והתפריט הוא תסריט לקומדיית טעויות שנכתבת בכל רגע שבו אתה נמצא במסעדה. איך אומרים: אם זה לא היה מצחיק, היינו בוכים.
הכניסה אל מסעדת "דגים" עושה רושם גרנדיוזי. מדובר במבנה דמוי פגודה, עטוף בפנסים שמפיצים אור כחול למרחקים. מדרגות עץ מובילות אליו, והוא מוקף בצמחייה ונחלים מלאכותיים. כיסאות הקש המלאכותי ושולחנות המתכת הפשוטים מסגירים את העובדה שאנחנו לא נמצאים במקדש ביפן. המסעדה עצמה פועלת בשני מישורים מקבילים. מצד אחד זו מסעדת דגים סטנדרטית, מהסוג המוכר, האהוב והכל כך ישראלי (רק במיקום הרבה יותר בומבסטי, נאמר, מסניף של מסעדת "ג'קו"). תוכלו למצוא שם את ערכת הסלטים המתבקשת ומבחר של דגים רגילים, תוצר של חקלאות ימית, שניתן להזמין מטוגנים או שלמים על הגריל. מצד שני, זו מסעדה יומרנית, שמבקשת לקחת את חומר הגלם המרכזי – דגים – ולהעניק לו טיפול לא שגרתי, שאפתני, שמשתמש בטכניקות ומרכיבים שונים ומשונים. שם בדיוק מתחיל הבלבול. שם מתחילה הקומדיה.
קוראים לזה ג'אז
התחלנו עם טרטר דג ים (68 ש"ח). בתפריט היה כתוב שהמנה כוללת "רביולי סלק, קוויאר וואסבי, פיסטוק ונענע". לא רציתי להיות קטנוני, אבל כנראה שלא הייתה לי ברירה – לא היה שום זכר לקיומם של פיסטוקים. גם לא "קוויאר וואסבי" (מה שזה לא אומר). כן זיהיתי עלה נענע בקצה הצלחת. אז מה כן היה שם? או-הו-הו, טוב ששאלתם. גליל ארוך עשוי מסלק מבושל שנחתך לפרוסות דקות (רביולי? נניח). בתוכו – קוביות דג נא שהושחתו על ידי רוטב דמוי מיונז שעורבב איתם בכמות כמעט מסחרית והעלים כל זכר לדג עצמו. כששאלנו את המלצר מה פשר הרוטב, הוא טען שמדובר ברוטב טרטר. הבנתם? טרטר דג עם רוטב טרטר. איזה משחק מילים משעשע. הרגתם אותי. חבל רק שזה לא היה כתוב בתפריט. וזה לא היה המרכיב היחידי שהגיח משומקום. מעל לגליל הסלק הממולא בדג במיונז פוזרו ביצי טוביקו ירוקות (אין קשר ל"קוויאר ווסאבי" מהתפריט, מן הסתם), כדורי טפיוקה ואטריות אורז מטוגנות כל כך קשות, שכמעט נפלה לי סתימה כשנגסתי באחת מהן. ואם זה לא היה מספיק, אז לצד הגליל הונח – ויווה לה קומדיה! – כדור של גלידת מנגו. מה?! כן, כדור של גלידת מנגו. מה הקשר? זה בדיוק מה ששאלנו את המלצר, ונענינו בתשובה הבאה: "החבר'ה במטבח אוהבים לגוון בקישוטים". ובכן, חבר'ה, אולי כדאי להרגיע עם ה"קישוטים" ולהתמקד במרכיבים המקוריים שהמנה אמורה הייתה להכיל. סתם הצעה ידידותית.
המשכנו עם בוריק עלים ופרג (67 ש"ח). כאן היה מדובר בגוש קשה של בצק עלים מכוסה בפרג, בגודל של קובייה הונגרית, שנאפה יתר על המידה. הגוש נחצה לשניים, נמרחה עליו שכבה עבה של קרם חצילים ובאמצעו הונחו נתחים של דג דניס שנטבלו בבלילה ובפירורי לחם וטוגנו בשמן עמוק. הנתחים שכבו יותר מדי זמן בטרם הוגשו לנו, ולכן היו מסמורטטים ופושרים. ואם זה לא הספיק – אז כמובן, המנה כללה אלמנטים שכלל לא הופיעו בתיאור המקורי שלה. למשל – יוגורט נוזלי שהציף את הצלחת, עד שכמעט עלתה על גדותיה. או ערימה גדולה של סלט עגבניות ובצל קצוץ שנח מתחת לכל הקונסטרוקציה הבצקית. זו הייתה מנה משונה למראה. מוגזמת, מבולגנת ומטופשת כמו קומדיה של ג'ים קארי.
ברשותכם, נעצור לרגע יחסי של נחת: דג לברק שלם (115 ש"ח), צרוב על הגריל. עסיסי, טעים ובסיסי להפליא. איתו הוגשו צלוחיות של סלטים סתמיים (סלט גזר, כרוב סגול, חציל במיונז, פלפלים קלויים), פנכה עם רוטב עגבניות שזיהיתי בו טעם דוחה של תמיסת לימון תעשייתית, משום מה, צלחת עם תפוחי אדמה בתנור (חלקם היו לא עשויים) ולחם זיתים טרי וחמים. מנה לא קומית בעליל. אין בה מרווח להפתעות או פרשנות מוטעית. זה מה שזה.
ונחזור אל קומדיית הטעויות: הזמנו ניוקי סלק (95 ש"ח). בתפריט צוינו, שחור על גבי לבן, המרכיבים שלה – שרימפס, ערמוני מים, חמאת שרדונה ופטריות מלך. מרכיבים בהחלט מעוררי סקרנות. ובכן, רבותי, אני לא יודע איך לומר לכם את זה – זה אכן היה ניוקי סלק. עם שרימפס. שניהם בהומאז' למישלן – ואני מתכוון לחברת הצמיגים. הניוקי והשרימפס היו קשים ובעלי מרקם של גומי לעיסה. ומה חוץ מזה? שוב, הפתעה. את מקומם של ערמוני המים, חמאת השרדונה ופטריות המלך מילאו שחקנים מחליפים: פרוסות של קישואים וסלקים, שיני שום, בצלים סגולים, ורוטב כבד של שמנת מתוקה שהציף את כל המנה כמו אוקיינוס מהאייטיז. ומעל לכל זה פוזרו עשרות נבטים, קטנים ומיותרים. קראנו למלצר וניסינו לברר איתו לגבי כל הסמטוכה. המלצר חייך במבוכה. "כן. התפריט לא מדויק", הוא ענה ולא התנצל. ובכן, גבירותיי ורבותיי – הנה האנדרסטייטמנט של השנה. של העשור. "לא מדויק". איזו הלצה. ואז הבנתי – האיש שנמצא במטבח בכלל לא מתעניין בתפריט (האם זה פרנק אזולאי? ממש לא בטוח). הוא כותב את הקומדיה של עצמו. אין לו מחויבות לאמת אמנותית. הוא מאלתר. הוא לא עובד לפי תסריט כתוב. הוא יותר בקטע של להיות סטנאדפיסט בערב חובבים בקאמל קומדי קלאב. זה הצליח לו חלקית. הוא אכן עלה על הבמה. אבל הקהל לא ממש הבין את הבדיחות.
שני אנשים נכנסים למסעדה
ולקינוח, סוג של פאנץ'-ליין: המלצר חזר עם תפריט המנות האחרונות והזהיר אותנו שאין עוגת גבינה. מצחיק – בתפריט מלכתחילה לא היה כתוב שיש עוגת גבינה, אז למה הוא בכלל אמר את זה? בשלב הזה כבר נהיה לנו קצר במוח – יכול להיות שזו לא קומדיית טעויות, אלא סרט מתיחות? קומדיית מצבים פסיכולוגית? סאטירה חברתית? אז לא הזמנו עוגת גבינה (כי לא הייתה עוגת גבינה, הבנתם?). במקום זה, ביקשנו טארט טאטן (45 ש"ח), בתוספת של גלידת וניל וקרם שאנטי. הטארט טאטן היה בינוני ומטה – הבצק שלו היה רך ולא פריך, והתפוחים הקשים לא בושלו מספיק זמן בחמאה וסוכר. עושה רושם שהוא גם חומם במיקרוגל.
קרל מרקס כתב את המשפט המפורסם "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה". במקרה של מסעדת "דגים" – הקומדיה והפארסה ניבאו את הטרגדיה. זו הייתה ארוחה שכל ציפייה רציונלית שהייתה לנו ממנה – הופרכה באופן שיטתי ולא טעים במיוחד. אם מסעדת "דגים" הייתה קומדיה אמריקנית, היא הייתה יכולה להיקרא בשם "מותק, התפריט השתנה (ולא טרחנו לספר על זה לאף אחד)". אבל מסעדת "דגים" היא קומדיה ישראלית – הבדיחה הייתה על חשבוננו (ע"ע החשבון הסופי). יצאנו משם עם חשק לאיזו דרמה ריאליסטית משעממת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מהסיבה הפשוטה – בדרמות ריאליסטיות משעממות אין טרטר דג עם גלידת מנגו.
Dagim Grill Fish & Bar, הציונות 7, הוד השרון, טלפון: 09-7429900.
>> בשבוע שעבר היינו בחאן מנולי