לפעמים צריך לחטא גם בנוסטלגיה: רחוב ברנר בתל אביב הוא אחד מהרחובות המכוננים של תרבות הברים הרוקיסטית של שנות התשעים. בר הגלולה שכן בו. אל תרגישו לא נעים. לא חייבים לדעת או לזכור את השם. ישבו שם אמדורסקי ורודנר וקפלן ורבים אחרים. ברחוב מקביל, היה המדבר. עוד בר. ניק קייב פקד את שניהם כשהופיע בארץ, נשים וגברים נפלו לרגליו באמצע הניינטיז. הרחובות האלה, במרכז תל אביב, היו ספוגים בקיא, זיכרונות ומיתולוגיה, ולא רק בהם. בברים הייתה זימה, בדירות הייתה נוחוּת. אלה היו מוקדים של בורגנות זעירה, ספונה בבתים בני שלוש-ארבע קומות, בטוחה בצדקת דרכה, מוגנת מהשפעות הסביבה החיצונית. מה שנקרא, אשכנזים.
זה היה פעם. היום רחוב ברנר הוא פנינה נדל״נית, כמו שקוראים לזה המתווכים. אחד-אחד הם נופלים, הבתים. תמ״א 38 עושה שם שמות, המשקיעים דופקים בוכטות. ישן מפני חדש תוציאו, ואללה איסטור מי שנכנס. אינטימיות שכונתית הפכה לטרטור בלתי פוסק של דחפורים ופטישי אוויר. זו לא רק גיאוגרפיה חדשה. זו גם תרבות חדשה. תשכחו מהברים של הרוקרים. הם כבר מזמן לא שם. גם המסעדות הצנועות שנפתחו ונסגרו ברחוב ברנר (אלי אולי, זוכרים?) הן שריד פרהיסטורי לתקופה שבה תל אביב עדיין לא הייתה TLV. ברוכים הבאים לעידן הבומבסטי.
הו ברנר, מה קרה לך. באמצע הרחוב: מלון בוטיק עם שם באנגלית, אלא מה, שנבנה על חורבות בניין שפעלה בו ספרייה ציבורית וחנות ספרים ביידיש. את השלט המקורי, ביבליאטעק, הם השאירו, תזכורת צורבת, יעני בהפוך על הפוך, יידישאיוּת כדחקה וינטג׳ית של ההוּז אנד הוּז. התדלדלותה של הרוח? אתם אמרתם.
את פניך מקבלת מארחת עם אוזניה. מוסרים לה מלמטה שהשולחן פנוי, רות, עבור. הסועדים מוזמנים לרדת אל קומת המרתף. סליחה, מינוס וואן פלוֹר. לרגליך מיד נפרשת מסעדה רחבת ידיים, משהו ענקי. לא ייאמן שהיא נמצאת מתחת למדרכות של רחוב ברנר. אולי ניק קייב מסתתר בתוך הסירים? בטוח שלא.
קוראים לה סאן יאנג. אין ויכוח שמדובר בשם גרוע. אם אתה חושב על קטנוע בתור רפרנס, זה כבר פספוס. שם אמור לעורר בך תיאבון וסקרנות. לא מחשבות על ברקסים וקרבורטור. אבל נעזוב את זה עכשיו. סאן יאנג שייכת לקבוצת מסעדות, ברור, שבבעלותה גם קיסו בקרית אונו, פו סושי בתל אביב ונישי בנתניה. כולן פופולריות, לא רעות. יודעות לתת את מה שההמונים רוצים לקחת.
ייאמר זאת כבר – כאן אין אוכל גדול. גם לא קטן. בסאן יאן מתקיימת איזו בינוניות מזהרת מעורבבת בטכניקה לקויה. היא מגדירה את עצמה כ״מטבח פיוז’ן אסייתי המשלב טכניקות בישול וחומרי גלם מהמזרח הרחוק עם מגע והשראות מהמטבח הים תיכוני״. זו הגדרה שבעצם לא אומרת כלום. הצהרת כוונות בנאלית שאי אפשר להתייחס אליהם ברצינות. אמרתם? אז אמרתם.
חשוך בסאן יאנג. זה חלל ענקי שמרגיש כמו מועדון לילה. בקושי רואים את המנות ואני לא עיוור. כשהלכתי לשירותים כמעט התנגשתי בקיר. מומלץ להאיר את המקום, ובהקדם האפשרי. אכילה היא חוויה שמערבת את כל החושים. אם חוש הראיה נפגם, בוודאי שזה משפיע על ההנאה. אם לא ראיתי את הסושי, האם הוא בכלל קיים?
כן, בתפריט של סאן יאנג יש סושי ויש גיוזה ויש סלט מלפפונים וגיוזה ואפילו פסטה ממולאת ושיפוד עוף. מה אין? עידון והתמקצעות. אלה תכונות שקשה מאוד למצוא בתפריט כל כך אקלקטי. למשל, קוביות אורז פריך (62 שקלים) מטוגנות, שמנוניות להחריד, שמגיעות לצד אינטיאס ״ספייסי״ שנטחן למשחה עם ביצי טוביקו מיותרות שמפוזרות מלמעלה בנדיבות. המלצרית, ״אנחנו מאמינים בשיירינג״ (זו כבר נהייתה אמונה, כמעט דת), המליצה משום מה לאכול את המנה עם קיסמי עץ. צריך יכולת אקרובטית כדי לאסוף קצת מהדג המשחתי, בעל הטעם החריף, הוולגרי ולהצמיד אותו באמצעות קיסם זעיר לקוביות המטוגנות. זו מנה גסה, אך בגסותה – הצלחתה. היא לא מעמידה פנים שהיא משהו אחר.
כנות זה דבר שאפשר להעריך וסאן יאנג בהחלט מטיחה את האמת חזק בפרצוף: כאן אין מקום לאנדרסטייטמנט. הכל אוֹבר. אם זה מתוק, זה יהיה מאוד מתוק. כמו במנה של אנילוטי סרטנים (68 שקלים): כיסונים מבושלים יתר על המידה, על סף התפרקות, ממולאים בבשר סרטנים קפוא ומופשר, בתוך קרם מסקרפונה שיכול היה להתאים גם לקינוח; נאמס (62 שקלים) הם דפי אורז פריכים ומגולגלים ממולאים בשוק אווז שבושל בקונפי. המילוי היה חסר. למעשה, הסיגרים האלה היו חצי ריקים. או לשוחרי האופטימיוּת – חצי מלאים. גם הם שמנוניים וחסרי קלאס. כמו גם הגיוזה (48 שקלים), כיסונים מאודים ומטוגנים, ממולאים בעוף, עוד רגע מתפוררים, בצקם מבושל עד כדי התעלפות, ואם זה לא מספיק – הם מתבוססים בקרם תירס מתוק (גרבר).
הזמנו גם סושי מתפריט הסושי. לא היו לנו ציפיות גדולות ממשהו שנקרא ״פיש אנד צ׳יפס רול״ (53 שקלים) ממולא בדג בס בטמפורה, מלפפון, בצל ירוק, איולי יוזו קושו וצ׳יפס ארטישוק מלמעלה. בסאן יאנג לא המציאו את הרולים המוגזמים, המופרכים והמקושקשים, והם גם לא מנסים להילחם בתופעה. למה להם? הישראלים רגילים ואוהבים את בּוּנגילוֹת האורז האבסורדיות האלה. שיהיה בתיאבון, כמו שאומרים.
סקציית המנות העיקריות היא משמימה במיוחד: אתה נאלץ לבחור בין פילה דג, שיפוד עוף, סלמון או סטייק. ממש חתונה באולמי בונבון. הזמנו ״עוף סצ׳ואן״ (78 שקלים) וקיבלנו שיפוד בודד של עוף שנמשח בזיגוג מתקתק, עם פירה בצד. מנה עצובה.
לקינוח, לקחנו קרם לימון (48 שקלים) עם עוגת פיסטוק, ג׳ל יוזו, מרשמלו שרוף וגלידת עוגת גבינה וליים שהייתה כל כך קפואה שכשנגענו בה עם כף, היא קפצה מהצלחת כמו דיסקית של הוקי קרח ונחתה איפשהו על השולחן. היה חשוך. לא ראינו איפה. סאן יאנג היא חור שחור במרכז רחוב ברנר, אימפריית אוכל סתמי במינוס וואן פלוֹר. געגועים למדבר? לא צריך להגזים. אבל בהחלט עולות מחשבות נוגות על תל אביב החדשה, עם כל הכסף הגדול והנדל״ן המרשים, ועל מה שיש לה לתרום לתרבות ולקולינריה המקומית (לא הרבה).
>> בפעם שעברה הזמנו משלוח מקו טאי
SUN YOUNG. סאן יאנג. ברנר 14, תל אביב. 03-5030098. לא כשר