יכול להיות שזה רק אני, אבל צמד המילים ״מסעדה חלבית״, ובכן, אין מה לעשות, די מוציאות את התיאבון. עוד לפני שאכלת, אתה כבר נמצא בקונפליקט סמנטי. ״חלבי״ זו לא מחמאה. זה שם נרדף לסתמי, בינוני, למל״מי (לא מועיל, לא מזיק). ״מסעדה חלבית״ כאילו שמצהירה מראש על חוויה חלבית, והכל בחסות חוקי הכשרות ומילון המונחים שהוצמד עליה. וגם ״מסעדה כשרה״, אפעס, זה לא הדבר הכי סקסי בעולם. אבל כשר וחלבי? תירו בי וזהו.
בתל אביב לא תמצאו ״מסעדה חלבית״ בהגדרה, אבל בירושלים, שבה החילוניות הולכת ומתכווצת, ״מסעדה חלבית״ היא מושג שריר וקיים והיא חלק מהלקסיקון המקומי. כך, מסעדת פרינג׳ החדשה שנמצאת בפוּאייה של תיאטרון ירושלים מראש מכריזה על עצמה ככזאת. היא לא תימלט מהגורל שהוכתב לה על ידי הדמוגרפיה המקומית וגם לא מנסה. אין לה ברירות אחרות. היא פועלת בגבולות שהוצבו לה. ייאמר מיד: הלצות על חשבונה של ״מסעדה חלבית״ כזו או אחרת, הן אך מתבקשות. אבל פרינג׳ מצליחה לחמוק מהחלביוּת בצורה די מוצלחת. לא, היא לא חלבית.
יאללה, תשכחו מהכשר והחלבי. הבה ונתייחס לפרינג׳ בתור מסעדה שעומדת מחוץ להגדרות. מסעדת דגים, בעיקרה, ירקות וגבינות. החלל עצמו הוא די מאולתר. שטח המסעדה מגודר במסך עץ, שמפריד אותו מההיכל התיאטרלי שבו הוא נמצא. באמצע הארוחה, פתאום התעמעמו האורות. שאלנו את אחד המלצרים בשביל מה זה טוב. הוא משך בכתפיו. ככה זה. כשהערב מגיע, בפרינג׳ מעמעמים את האורות. היו סועדים שסעדו בחושך כמעט מוחלט, בעוד שאנחנו זכינו לתאורה חצי-רומנטית, חצי עיוורת. זה היה כמו פרק גנוז על הבמה של ״חזרות״. חיכינו שאיזה שחקן תיאטרון יעלה על אחד השולחנות וירביץ מונולוג (בבקשה לא).
וצריך לומר משהו גם על הצלחות הקטנות שהניחו לפנינו בתחילת הארוחה. אלה צלחות קריסטל שקופות, מעוטרות, פופולריות בהרבה מטבחים ביתיים, לעיתים ניתן לפגוש אותו במסעדות וינטג׳ זרוקות שכאלה, שקונות את הכיסאות והשולחנות שלהן בשווקי פשפשים. הצלחות עולות לדעתי חמש שקל לצלחת. לא חמישה שקלים. חמש שקל. זה הקטע שלהן. צלחות זולות ולא מחייבות. אתה לא מצפה לפגוש כאלה במסעדה כמו פרינג׳, ששייכת לקבוצה כלכלית חזקה (טלביה) שמחזיקה מסעדות נוספות בירושלים, המבורגרייה, פיצרייה, פטיסרי וכולי וכולי. דווקא בצלחות החלטתם לחסוך?
אחרי הצלחות, קיבלנו לחם על חשבון הבית. כבר הרבה זמן שזה לא קרה. טוב להיזכר. מנות לחם הפכו למקור הכנסה נוסף. בפרינג׳ הגישו לנו פוקצ׳ה חמימה, לא רעה, עם שתי פנכות – האחת עם זעתר ושמן זית, השנייה – גרגרי תורמוס. מחווה חביבה ונדיבה ולא חלבית בעליל.
המשכנו עם הראשונות: לוקוס קצוץ (48 שקלים) לקוביות בינוניות בגודלן, מוגש בתוך טאבולה ויוגורט כבשים. זו מנה חכמה במה שהיא לא עושה: לא מטביעה בלימון, לא מגזימה ולא מפריזה ולא מנסה להביס את הדג, אלא לזרום איתו ולהדגיש את טעמיו. זו בקלות יכולה הייתה להיות תאונת סביצ׳ה מחרידה. במקום, קיבלנו מנת דג מצוינת.
למנה הבאה היה שם שהעיד על הבעייתיות שבה: ״ממתק דגים״ (56 שקלים). זהו עוד נדבך באינפנטיליזציה הכללית של העולם, לצד סרטוני טיקטוק ותוכניות פריים טיים שמדברות אל אנשים מבוגרים כאילו שהם צופים בערוץ לולי. כמו שלחתיכות מדממות של בשר קוראים לפעמים ״סוכריות״. אז גם דג הפך לממתק. או במקרה הזה – סיגר ממולא במוסר ולברק קצוץ ופיסטוקים, ובצד יוגורט וסחוג אדום. עד כאן הכל טוב. רק למה הייתם חייבים לזלף דבש על הכל? אני מזכיר: זו מנת דג (לא רעה), זו לא מופלטה.
גוזלמה (46 שקלים) הוא לחם מחבת ממולא שמוצאו בטורקיה. כאן מזערו אותו לשלושה משולשים ומילאו אותו בעשבי תיבול ומחמארה (ממרח אגוזים ופלפלים), ובצד – קרם שום שחור. בסך הכל זה ביצוע טוב למנה מסורתית. הלוואי והייתי יכול לומר את אותו הדבר על קציצות הפרסה (36 שקלים) שהוגשו עם קרם פרש. הקציצות הוכנו מבעוד מועד, כך נראה, והגיעו קרות, שמנוניות, לא פריכות, לחות ורופסות. כמו ללחוץ את היד למישהו שהזיע עכשיו בחמסין של אוגוסט. אלה היו אנטי-קציצות פרסה. בלתי אכילות בעליל. בושה אמיתית.
כדי למחות את זעזוע הפרסה, הגענו למנת ביניים ושם חיכה לנו תיקון: שישברק (62 שקלים), ארבעה כיסונים גדולים מבצק דק, ממולאים בעלים ירוקים, בקרם יוגורט. זו גרסה הגונה של השישברק הבשרי, שלא מרגישה כמו ברירת מחדל או מגבלה דתית. אין כאן תחושה של חסך ואין טענות.
גם מנה עיקרית של פילה מוסר (95 שקלים) שמוגש עם מלפוף (כרוב ערבי) צלוי הייתה מצוינת. פילה עשוי מושלם ועליו סחוג פיקנטי של עלי גפן, כרוב עם טעמי צליה בולטים, וכל זה משכשך בציר דגים לימוני. מנה אלגנטית כמו ערב בתיאטרון.
לסיום הזמנו לילות ביירות (36 שקלים), אותו קינוח סולת טרנדי, ופלזייר סוכרה (38 שקלים), עוגת שכבות צרפתית, כאן עם דקואז פיסטוק, מרמלדת רימונים, מוס יוגורט ודפי שוקולד חלב. כלל אצבע: קינוחים שמגיעים בפחות מחצי דקה מרגע שהזמנת אותם, הם כנראה קינוחי ויטרינה וטעמם בהתאם. סתמי. כלומר, חלבי. כלומר, מסעדה חלבית. כלומר, פרינג׳, שקוראת לעצמה משום מה ״מטבח שוליים לבנטיני״, למרות שאין בה שום דבר שולי וגם הלבנטיני טעון שיפור. נו, שיהיה. היו כמה מנות טובות, כמה לא ממש, וכוונות נכונות בעיקרון. זו מסעדה שיש לה עוד דרך לעשות בשביל החלב (לא יכולתי להתאפק).
>> בפעם שעברה אכלנו בOPA (אופא)
פרינג'. תיאטרון ירושלים. 02-6499549. כשר