היינו במסעדה המכוערת ביותר בישראל, או לפחות – אחת המכוערות. טופ 5. וזה לא שהיא ניסתה להיות מכוערת. ההיפך הוא הנכון. זו מסעדה לכאורה מפוארת. הושקעו בה עשרות מיליונים. היא ניצבת גבוה-גבוה בקומה ה-14 של מגדל חג׳ג׳ ומשקיפה מלמעלה על תל אביב. מישהו, לא יודע מי, הביא לשם את הסטודיו לעיצוב של ג׳ורג׳יו ארמני, כן, ההוא מהבגדים, כדי שיעשה יפה. אז איך זה שיצא כל כך מכוער?
זה לוקח חודש להזמין מקום לפופ אנד פופ (Pop &Pope). המסעדה עד כדי כך פופולרית. אתה נכנס בשעריה והתגובה הראשונה היא הלם. זוועה אסתטית לפניך. פסלים גדולי מידות, עלק גרוטסקיים, עלק ״הזויים״, ניצבים ליד עמדת המארחת. הם נראים כמו גרסה עלובה, מתאמצת, של פסלי הפופ-ארט הגאוניים של ג׳ף קונס. בתוך ארון שקוף יש אוסף כובעים, על אחד מהם כתוב באנגלית – ״כאן אין קוקאין״ (האומנם? בדקתם בשירותים?). זה נראה כמו חדר שינה של טינאייג׳ר מתלהב שנולד למשפחה עם יותר מדי כסף.
המסעדה נפרשת למולך. על הקירות – תמונות של נשים. רק נשים. מעורטלות, פעורות פה, פורנוגרפיות. חבורה של דוגמניות פתייניות בפוזה של ״הסעודה האחרונה״; אישה חצי עירומה עם הינומה של כלה על ראשה, מעמידה פנים כאילו שהיא דג ומנסה לתפוס קרס של חכה עם הלשון שלה; שלוש נשים מקועקעות, פלג גופן העליון חשוף, נוגעות אחת בשנייה, משרבבות שפתיים. הפוליטיקלי קורקט לא הגיע לפופ אנד פופ. כאן מחפצנים בכיף. זוכרים את ערוץ אגו בכבלים? אז יותר גרוע.
בפינה אחרת של המסעדה ישנה עמדה ועליה בובות של דובי ויניל צבעוניים וסניקרס לבנות של אדידס מדגם סטן סמית. למטה, על הרצפה, ניצב קנבס שעליו רוסס לוגו של גוצ׳י. לידו, כן ציור (תזכרו אותו. הוא יופיע שוב בהמשך הארוחה). על הקירות הודבקו טפטים אפורים שנראים כמו שטיחים מהבית של סבתא שלא נוקו מהאבק. המעצבים, מי שהם לא יהיו, בוודאי חשבו על באז-וורדס כמו ״מגניב״, ״צעיר״, ״אורבני״, ״פרוע״, ״גרפיטי״, ״שיק״. יצא להם וולגרי, קיטשי, זול, סקסיסטי, סר טעם ומטופש לגמרי. כמו אולם אירועים שיצא מכלל שליטה. ארמני? יותר נכון, ברברי.
הושיבו אותנו ליד השולחן. השולחנות המרובעים כאילו שניקנו ברחוב הרצל והצלחות המשיכו להטריד אותנו. אלה לא צלחות קרמיקה לבנות. גם עליהן מופיעות נשים. על צלחת אחת, אישה עם פה פעור ובתוכו תקעו לה אדמה ופרחים. כמו כל הנשים שמופיעות ברחבי המסעדה, גם כאן הפה הנשי מדמה פעולה של מין אוראלי. על צלחת אחרת, אישה שהפטמה שלה מציצה החוצה. על הצלחות בשולחן שלידינו יש ציור כאילו-רנסנסי עם שתי נשים חשופות שדיים ועל אחת כתוב Deposit Your Trash. סליחה?! כשהמלצר מגיע, הוא לוקח את הצלחות מהשולחן. כלומר, אין בהן בכלל שימוש. הן שם רק בתור קישוט. או בתור תזכורת: זה מה שקורה כשמשתדלים יותר מדי. הכיעור מתחרה רק בזה של מסעדת שגב ארט בהרצליה (עם צלחת הקינוחים שעליה הודפסו מברשת ומשחת שיניים).
המלצר מדבר אלינו ב״אנחנו״. הוא אסרטיבי כמו נציג מכירות טלפוני. ״איך אנחנו הערב? אנחנו שומרים כשרות? אנחנו בכיוון של יין? אנחנו בקונספט של שיירינג, זה ערב מתגלגל״. הוא מתעקש שלא נזמין מנה כי היא ״לא מספיק מיוחדת״. אנחנו נכנעים. ״יופי, אנחנו באותו ראש״, הוא מצהיר.
השף של פופ אנד פופ הוא שחף שבתאי. יש מי שזוכרים אותו ממסעדת ניטן תאי, הארמון התאילנדי המגוחך ההוא ברחוב הארבעה שנפתח ברעש גדול ונסגר בקול ענות חלושה. לא סתם המסעדה ההיא נסגרה. למסעדות של שחף אין ערך קולינרי אמיתי פרט להיותן יעד לעשירים ומתחככים למיניהם. אגב, שבתאי הוא גם שף של מסעדה פן-אסייתית בפראג. המלצר, סליחה, נציג המכירות הטלפוני, דחק בנו להזמין מנה ״של כוכב מישלן שהשף שלנו קיבל בצ׳כיה״. הזמנו אותה. ״פופ אנד רול״ (84 שקלים) קוראים לזה. סלמון וטונה ברול מטוגן בטמפורה ששוחה ברוטב מתוק להחריד של ווסאבי ושומשום. בעצם, לקרוא לזה ״רוטב״ זה לא מדויק. זה היה שילוב דביק במיוחד של דליפת נפט וקרמל שנשרף. חומר צמיגי ושחור משחור. אם קורמורן היה נוחת בתוך העיסה הזאת, הוא היה מת במקום.
התפריט של פופ אנד רול מחולק לארבע מחלקות לפי כלי האכילה לכאורה (הכל באנגלית, כמובן, תרגמתי לכם): מקלות אכילה, כף, מזלג וסכין. אבל במחלקת ״מקלות האכילה״ יש באן (שאוכלים ביד, לא? ניסיתם פעם לאכול באן עם צ׳ופסטיקס?), וב״מזלג״ מופיעים כמה סלטים ופתאום גם מנה של פילה בקר, שאותו בכלל אמורים לחתוך עם סכין. במחלקת ה״כף״, תמצאו מנה של לברק. דג אוכלים עם כף? בקיצור, תפריט מקושקש, מבולבל ולא הגיוני שמעדיף להיות ״מקורי״ (בכוונה במירכאות) מאשר קוהרנטי. אה, ויש גם אפשרות להזמין בייגלה ירושלמי וצ׳יפס. התפריט הוא עד כדי כך חסר היגיון.
ובאשר לשאר המנות בפופ אנד פופ? תשמעו, אין כל כך מה להגיד. הכל מתוק. מאוד מאוד מאוד מתוק (יש לי עוד כמה מאוֹדים, אבל תקצר היריעה). קשה לדבר על ״טעמים״ נוספים כי הם לא קיימים. יש רק טעם אחד דומיננטי: כן, מתוק. כל שאר הטעמים ניגפים בפניו. הוא משתלט על הכל כמו טרוריסט לא מי יודע מה מתוחכם. זה אמור להיות מטבח אסייתי. אז אמור. בקלות היה יכול להיות מטבח הולנדי או הונגרי. אף אחד ממילא לא היה מבחין בהבדלים.
עכשיו, הבעיה עם מתוק היא כזאת: אם אתה רגיל לבשל עם סוכר, רגיל לאכול סוכר, בכמויות כאלה, החך שלך מתקהה. אתה לא יכול להרגיש שום דבר אחר. סועדים עם חך קהה לא רגילים לטעמים מעודנים עם ניואנסים. הם לא ידעו לזהות אותם גם אם יקבלו אותם בראש עם נבוט. ושף עם חך קהה? ובכן, זאת כבר ממש בעיה מקצועית רצינית. הבישול גס כמו העיצוב.
אז ככה: טרטר לוקוס (75 שקלים) נטחן לכדי משחה. למה? גאוותו של הלוקוס היא על הבשר בעל הנוכחות שלו. המשחה עורבבה באיזה חומר בלתי מזוהה, מתקתק, ונחה בתוך רוטב סרירצ׳ה ביתי שגם הוא הצליח להיות יותר מתוק מחריף; ״פודום דים סאם״ (72 שקלים) הם חמישה כיסונים דקיקי גזרה עם בשר אנטריקוט בעל טעמים מעושנים, כן, מתקתקים, שטובלים בתוך רוטב קינמון מעושן וקוקוס, כן, מתוק; ״מאנדרה תירס״ (76 שקלים) הם שני סיגרים ארוכים (לא וון-טון כפי שנכתב בתפריט) במילוי קונפי ברווז, בתוך רוטב קוקוס ותירס שלא עבר צמצום והיה דליל כמו מים (או מים מתוקים בטעמים, מהאלה שמוכרים בבקבוקי פלסטיק) עם איזשהן עוגות קטנות עשויות פולנטה ואגוזי לוז (כן, עוגות).
בשלב הזה היינו צריכים לשתות כמה כוסות מים מוגזים כדי לנקות את החך מכל המתוק הזה שנדבק אליו. זו תחושה לא נעימה. כמו לנסות להסיר משהו שנדבק לך לנעל. בינתיים, אל כן הציור ניגשה בחורה צעירה והחלה לצייר ציור, במה שאמור להיות כנראה איזשהו מופע אמנותי. היא ניסתה להתרכז בעבודת המכחול כשברקע מוזיקת האוס רועמת ואורות מעומעמים (בשעות הערב המסעדה עוטה על עצמה אווירה של מועדון לילה בחוף הים במיאמי).
אנחנו קיבלנו את שתי המנות הנוספות: ״קערת ראנדאנג״ (86 שקלים) – קובייה של בשר טלה צלוי, עשוי היטב, בתוך רוטב מימי של קינמון, קוקוס, קינמון, כמון ואפילו פרוסת אננס הייתה שם, כאילו שזה איזה קוקטייל טרופי ולא מנת בשר. המנה השנייה הייתה ״סאפה מניון״ (136 שקלים) – פילה בשר באיכות בינונית, יבשושי, נתקע בגרון, שמוגש בתוך צלחת עמוקה שעלתה על גדותיה ברוטב מימי, כן, שוב, של יין פורט ומיסו וציר של פטריות (נא לפטר את הסוֹסִייר), עם גזרים בצבעים שונים, חתיכה לא קשורה של דף אורז שהסתננה בטעות למנה וגוש של כבד אווז שגם הוא לא הופיע בתפריט, אבל איפה שיש נשים עירומות על הקיר, אף אחד לא מתפלא לפגוש כבד אווז בצלחת, נכון?
רק מטורף מזמין קינוחים אחרי ארוחה כזאת. כנראה שאנחנו מטורפים. פנקוטה פיסטוק סיציליאני (56 שקלים) היא קינוח ויטרינות אנכרוניסטי. הפנקוטה היתה ג׳לטינית, מצופה בשוקולד לבן שעורבב בצבע מאכל ירוק, עם גלידה פיסטוק וקראמבל ומעין ריבת פטל עם טעם תעשייתי. זה היה קינוח אפוף ארומות של מחיות פיסטוק וצבעים ירוקים בוהקים; קרם ברולה תירס (56 שקלים) מגיע עם פופקורן מקורמל, קראמבל קמח תירס, קרם חלב קורנפלקס ותירס מלוח מטוגן. הרבה מרכיבים עם שורה תחתונה אחת: לקינוח הזה יש טעם של פופקו (נו, חטיף פופקורן בטעם דבש וחמאה).
כשקמנו מהשולחן, ה״ציירת״ כבר סיימה את עבודתה. זה היה ציור של דונלד דאק. על השטות האינפנטילית הזאת היא עבדה במשך כשעתיים. יצאנו משם כמה שיותר מהר. עשרות מנופים מילאו את קו הרקיע של תל אביב. פופ אנד פופ היא מסעדה של תל אביב החדשה. תל אביב הניקול ראידמנית. תל אביב של מתוק, שטחי ומכוער. לא בטוח שיש לנו מה לחפש בעיר הזאת יותר.
פופ אנד פופ (Pop and Pope). הארבעה 28, תל אביב. 03-7595000