כשנכנסנו אל הלובי של מלון וולדורף אסטוריה החדש בירושלים, בירך אותנו השוער בעל המקטורן המהודר בברכת ״שֻלוּם עליכם אנד וולקאם טו דה וולדורף״. איזה שילוב לשוני נהדר - יידישקייט מימי הפוגרומים וקוסמופוליטיות אמריקנית בשווי חמישה כוכבים. נכנסנו פנימה. הלובי, כצפוי, מרהיב. איך אומרים? קלאסה עולמית שבקלאסה העולמית. עיטורי אר דקו, שיש שחור, פאנלים מוזהבים, נברשות קריסטל. יוקרה אמיתית. דבר אינו מזויף ואינו מאולץ. ממש כאילו שאתה נמצא בנשף בטיטאניק. רגע לפני הטביעה. אבל אל דאגה - עוד מעט תגיע הטביעה.
במלון - המפואר ביותר בתולדות המדינה, כפי שדווח עם פתיחתו - פועלות מזה שבועיים שתי מסעדות כשרות: האחת, מסעדה בסגנון איטלקי. והשנייה - מסעדת בשרים צרפתית בשם פאלאס. בחרנו במסעדה השנייה. זו בחירה נועזת: בשר כשר הוא בשר שיש לו את הבעיות שלו, אם להיות דיפלומטיים. ומסעדות כשרות? נו, גם להן יש את הצרות שלהן, כידוע. ומסעדות כשרות במלונות? או-הו, זו בכלל סאגה נצחית של שכול וכישלון. אבל - וכאן מגיע דיסקליימר ראוי - בשנים האחרונות המילה ״כשר״ היא כבר לא מילה נרדפת ל-״חנקנו את האוכל. רצחנו אותנו. חיסלנו אותו. הרעלנו אותו במרגרינה. עכשיו תאכלו ותמותו״. ותכלס, גם מסעדות כשרות במלונות זה לא מה שהיה פעם. יונתן רושפלד פתח לא מזמן את הרברט סמואל הכשרה במלון ריץ קרלטון בהרצליה. גם מאיר אדוני נכנס השנה לזירה המלונאית הכשרה עם מסעדת בלו סקיי במלון קרלטון בתל אביב. כששני קליברים כמו רושפלד ואדוני עושים מהלך מהסוג הזה, הם ממוטטים ברגע אחד את כל הנחות היסוד המסורתיות. המטבח הכשר כבר לא טמא. יש אפשרות להשתעשע איתו, ואפילו להצטיין איתו. הסיבה לתקומה המפתיעה של המטבח הכשר היא פרוזאית: עשרות אלפי תיירים צרפתיים מסורתיים נופשים בישראל. חלקם עוברים לגור כאן. ביחד איתם - מציפים אותנו גדודים של יהודים-אמריקנים חובבי ציון. הם אוהבים אוכל טוב. הם אוהבים את אלוהים. הם רוצים ששתי האהבות שלהם ישתלבו זו בזו ויש להם את הכסף לשלם (עבור האוכל. אלוהים מגיע בחינם). המסעדנים מזהים את הצורך ומוצאים את הדרך להתגבר על המגבלות שמציב מולם המטבח הכשר. מה יש לומר? אידיליה יהודית.
אז איפה היינו? אה, כן. בלובי המפואר. ממנו נכנסו היישר אל מסעדת פאלאס (איזה שם מלכותי ונובורישי). את פנינו קיבלו מארחת ומלצרית שהובילה למלצרית אחרת, שהובילה אותנו אל השולחן רחב הידיים. היומרה: מה שנקרא, פיין-דיינינג. שתי מערכות סכו״ם, סכין למריחה, מוזיקה קלאסית ברקע. המלצרית (השנייה) ניגשה אלינו, לקחה את מפיות הבד המקופלות והניחה אותן על ברכינו. מודה שהתרגשתי. הלכה. חזרה. הביאה תפריט יינות. הזמנו כוס של פלאם קלאסיקו, 2012 (33 ש״ח) וכוס של טוליפ ג׳סט קברנה סוביניון (45 ש״ח). שני יינות אדומים טובים, קלילים לשתייה, כיפיים. התפריט מורכב רובו ככולו מיינות ישראליים כשרים. זוהי בחירה ראויה ופטריוטית, במובן הטוב והלא מתלהם של המילה. לצד זה - בקבוק גדול של סן פלגרינו (20 ש״ח). עוד לא הספקנו לקחת לגימה שנייה מהיין, והנה חזרה המלצרית. ״להביא לכם עוד משהו לשתות?״, שאלה באדיבות, ״אולי קולה?״. סליחה? קולה? היין האדום ובקבוק המים הגדול לא מספיקים? אולי חשבה בטעות שאנחנו סובלים מהתייבשות. אבל באמת, קולה? במסעדת פיין-דיינינג בוולדורף אסטוריה? אתם בוודאי מתלוצצים. לא, אף אחד לא מתלוצץ כאן, לצערנו. דקה אחרי ההצעה המגונה של המלצרית הראשונה, ניגשה אלינו מלצרית שנייה עם כוסיות אספרסו קטנות, עשויות חרסינה. ״זה אמוּז בּוּש״, הכריזה וניכר היה שהיא נלהבת להוציא את המילים מפיה. ואם זה לא היה ברור, אז גם טרחה להבהיר - ״יש לכם פה מנת גורמה״. וואו. מלצרית שמעידה על מנה שהיא גורמה. איזה סטייל (קצת פחות סטייל מלהציע קולה לסועדים שזה עתה הנחת על ברכיהם מפית בד מעומלנת). המנה, אם תהיתם, לא הייתה גורמה - מרק ארטישוק ירושלמי קר עם פטריות שימאג׳י מוחמצות. עם המרק הגיע ״לחם הבצל שלנו״, כמו שקראה לו המלצרית הראשונה: לחמניות בצל כמו שקונים במאפיות הפשוטות באזור רחוב יפו. או כמו שיותר ראוי לקרוא להן - ״לחמניות מאתמול, קשות ויבשות. אבל שלנו״. ולצדן - כנראה שבכל זאת אין אלוהים - פנכה קטנה עם שני עיגולים של מרגרינה מתובלת בעשבי תיבול. כן, כן. נקמת המרגרינה. נקמת המטבח הכשר.
אחרי ששתי המלצריות, הראשונה והשנייה, ועוד מלצר נוסף, ניגשו אלינו ושאלו אם ״טעים לכם האמוּז בּוּש?״ (לא טעים, תעזבו אותנו כבר בשקט עם האמוּז בּוּש הזה), הזמנו מנות ראשונות. סביצ׳ה טונה, לברק וסלמון (62 ש״ח) החזיר אותנו לשנות השמונים העליזות - כשמנות מזון היו מחולקות לשלוש, או מה שאז נקרא בשם ״טריו״. הסביצ׳ה היה רע. לא מתובל דיו בלימון. שלושת הדגים היו לא בהכרח טריים. הסלמון בוודאי מופשר. קצוצים באופן מרושל ולא אחיד. הם הונחו על מצע של קינואה (שהוצגה בטעות בתפריט כקינואה אדומה), סלק, שעורה ויותר מדי שמן של אריסה מרוקאית. התחושה בפה בזמן האכילה - טיטאניק 2 . מכיוון שזו מסעדה כשרה, והסועדים שמסביבנו היו כולם יהודים חרדים או יהודים זקנים חובשי כיפה דוברי אנגלית בסיטואציה שכמו נלקחה מהדלי המפורסם של כץ בניו יורק (הלוואי), החלטנו להזמין מרק עוף מסורתי (45 ש״ח). למה לא בעצם. אל השולחן הגיעה קערה בינונית של מרק עוף, ואיתה – הגיעה גם המלצרית הראשונה ובידה קופסת כסף מהודרת. המלצרית הראשונה פתחה את הקופסה, שהייתה מחולקת לכמה תאים - תא של קוביות גזר וסלרי; תא של קניידלך; תא של פטרוזיליה קצוצה; תא של קוביות עוף; תא של שקדי מרק; ותא של אטריות שנדבקו האחת לשנייה לכדי גוש. המלצרית הראשונה הגישה לנו כפית קטנטנה וביקשה מאתנו לדלות את התוספות מכל אחד מהתאים. הוספנו את קוביות העוף היבשות. את שקדי המרק התעשייתיים. את עיגולי הקניידלך המתפוררים, בעלי המרקם החולי. את גוש האטריות שהתקשינו להפריד באמצעות הכפית הקטנה. ואז המלצרית פשוט הלכה עם קופסת הפלאים והותירה אותנו לבד, עצובים, עם מרק עוף מוצף במרכיבים, תפל ולא מתובל, כמו שנהוג להגיש בבתי חולים. תיקון: בבתי חולים הקניידלך יותר מוצלח.
בשלב הזה נהוג להמשיך קדימה. המשכנו קדימה. גם הטיטאניק המשיכה קדימה, או יותר נכון - למטה. הזמנו רביולי במילוי לחי עגל על מצע עדשים (72 ש״ח). המלצרית (השנייה) לקחה את ההזמנה אך הזהירה: ״זו מנה של חך נרכש״. ״מה זאת אומרת?״, שאלנו אותה. ״השף מזהיר שזה יותר מתאים לטעם אירופאי ולא ישראלי״, הסבירה. לא נעלבנו. ״אבל זה משהו לא רגיל״, הוסיפה. ובכן, לא רגיל זה האנדרסטייטמנט של השנה. נתנו ביס אחד ברביולי. הספקנו לזהות בקושי שהבצק היה לא עשוי דיו ובשר הלחי היה עשוי יתר על המידה, כשפתאום קיבלנו מהלומה אדירה, אולי הגדולה ביותר שקיבלנו בימי חיינו. זו הייתה מליחות איומה. גיהנומית של ממש. כאילו ששפכו לנו תמיסת מלח היישר לתוך הפה. כאילו שליקקנו את הקרקעית של ים המלח. כל המטפורות לא יספיקו לתאר את החוויה הזאת. השלכנו מאתנו את החצי השני של הרביולי. בשר כשר אמנם עובר המלחה, אבל זו לא הייתה המלחה - זה היה פיגוע ראווה. לרגע אחד חשבנו אולי להמשיך לאכול את המנה, במעין ניסוי סאדו-מאזוכיסטי. אבל המלצרית (הראשונה) הגיעה והצילה אותנו מעצמנו. היא החזירה את המנה בשתיקה. אפילו לא נזפה בנו על הטעם הלא-אירופאי שלנו.
מנה עיקרית נוספת, הייתה, שוב, טריו – "ברווז בשלושה ואריציות" (הטעות במקור. 110 ש״ח). חזה ברווז נחמד שהוגש כראוי בדרגת מדיום-רייר; שוק ברווז שאיבדה מעסיסיותה; ונתחים של ברווז קצוץ עם פטריות, שהוגשו בתוך קערית מבצק עלים שהפכה לסמרטוט לח בעקבות מגע עם פירה נוזלי וחסר טעם של פולנטה, שורש סלרי ותפוחי עץ, שהונח מתחת לכל השלישייה הברווזית הזאת. ומעל לכל אלה: נבטים. הרבה נבטים מיותרים. מסכנים הברווזים. מסכנים הצרפתים. הקינוח, במיטב מסורת המטבחים הכשרים במלונות אילת או טבריה - היה מכוער ומתוק עד לזרא. השם שניתן לו, ״אקזוטי״ (45 ש״ח), גילם בתוכו את הקטסטרופה כולה: פרוסות דקות של אננס שעטפו שתי דסקיות קשות, כמעט שוברות שיניים, של קוקוס טחון, וביניהן - מחית גרבר של פירות טרופיים בלתי מזוהים, שעורבבה בה כמות כל כך מוגזמת של זרעי וניל, עד שנדמה היה שמדובר בסוג של קרם גוף. איזה פיין דיינינג ואיזה אננס.
לפאלאס של מלון וולדורף אסטוריה יש בעיה: היא נוגדת את ההיגיון הבריא (ולמזלנו, לא הספקנו לבדוק את המסעדה האיטלקית שנמצאת מהעבר השני). הרי זה פשוט לא יכול להיות. מלון כה מפואר, שקם בהשקעה של 150 מיליון דולר, אחרי שש שנות שיפוצים; שמציב סטנדרט כה גבוה, שבו הכל מחושב עד לרמת הרקמה שעל השטיח בכניסה - והמסעדה? מתחת לרמת השטיח. ביהדות אומרים שאין לשפוט אנשים לחומרה. אבל מלון פאר בעל מורשת בינלאומית כה מפוארת כמו הוולדורף אסטוריה אין ברירה אלא לשפוט לחומרה. מסעדה במקום שכזה לא יכולה להרשות לעצמה להיות חובבנית. היא חייבת לפעול כהלכה כבר מהיום הראשון לפתיחת הדלתות. המעמד דורש זאת ממנה. האכסניה תובעת ממנה להיות מקצועית. אי אפשר לבחון אותה במנותק מהגוף החזק, בעל העוצמה הכלכלית, שבצלו היא חוסה. אין לה אפילו רגע אחד של חסד. היומרה הכוזבת לחוויה מעודנת, קלאסית - פשוט מרסקת אותה. איפה האחראים? הביאו לכאן את האחראים!
אנחנו נשמח לחזור בעוד חודש-חודשיים כדי לבדוק האם נרשמה התאוששות. זה רק הגון לתת לה צ׳אנס נוסף. מי יודע, אולי הטיטאניק של מלון וולדורף אסטוריה תעלה שוב מהמצולות. אולי.
מסעדת פאלאס, מלון וולדורף אסטוריה, ירושלים