"היא עוד קיימת?"; זה הדבר הראשון שאנשים אומרים כשהם שומעים "מסעדת עדנה". הדבר השני הוא "איזה טעים היה שם". איששתי את התיאוריה הזאת בבדיקה על 100,000 עוקבי אינסטגרם ועוד עשרות חברים שנשאלו פנים מול פנים וכולם הגיבו אותו הדבר, פחות או יותר. אפשר לקרוא לזה רשמית ניסוי מדעי, או לכל הפחות קונצנזוס שמעיד על יחסי ציבור לוקים בחסר (ועל כישרון קולינרי בלתי ניתן לערעור).
לאחרונה הנחיתי כנס מסעדנות שאחד הפאנלים בו עסק במשפיעני רשת שעובדים עם מסעדות. לא מעט מסעדנים ביקשו לפצח את הסוד של הרשתות החברתיות - איך לנסח שפה ומיתוג, איך לייצר סרטונים ויראליים והאם לייקים מיתרגמים ליותר עבודה (התשובה היא בפירוש לא). בין שלל טיפים לתפעול טיקטוק ואינסטגרם, אחד המשפיענים אמר משהו שקל לשכוח בעידן של היום: במקום להשקיע בקהל שמפוזר גיאוגרפית בכל הארץ, לפעמים פשוט כדאי לבית אוכל להתחבר לסביבה הקרובה שלו. להכיר את בתי העסק שמסביב, את העובדים באזור, את התושבים בעיר. לייצר אינטראקציה שמגייסת לקוחות קבועים. זה כל כך פשוט והגיוני, אבל כיום זה נשמט הצידה לטובת הוויראלי והטרנדי.
מסעדת עדנה הוותיקה, במובן הזה, לא רק נטמעה בסביבתה, היא הפכה במרוצת השנים לחלק אינטגרלי מהעיר בה היא פועלת, רמת השרון. המסעדה הזאת היא אחד מאותם דינוזאורים ותיקים של המסעדנות הישראלית, שמצליחים לשרוד במדינה עשרות שנים עם אותו לחם הבית (במקרה הזה - מין חלת בצל שמוגשת פה כבר נצח) ואותה עוגת ביסקוויטים עם קקאו לקינוח, שדורות של ילדי רמת השרון והסביבה גדלו עליהם. כמה עונג יש בשגרה ובחזרתיות לפעמים. וכמה זה נדיר בישראל התזזיתית שמסעדות בה לא שורדות לעיתים אפילו לא עונה שלמה אחת.
המקום הזה התחיל כקיוסק, השתדרג למסעדת פועלים והתבסס במרוצת הזמן למסעדה של ממש שמגישה אוכל פרסי (אבל לא רק) אותו הכינה תחילה עדנה נאמן, ובהמשך בנה אבי. בשנות הקורונה נסגרה המסעדה, כשלצד הבעיה הכלל עולמית של המגפה התמודד המקום עם סכסוכים משפטיים עם עיריית רמת השרון, מה שהוביל למעבר ואז לפתיחה מחודשת במוקד אחר וזמני, ורבים סברו שסופו של המוסד הגיע בקול ענות חלושה. זה חבל, כי גם למוסדות הקולינריים המועטים שלנו מגיע שנדע שהם עוד שם.
מכונה משומנת
לפני האוכל, קצת על התפאורה. החלל של עדנה הנוכחית הוא ניגוד מוחלט לטיב המנות: חלל משמים ומיושן שנראה כאילו קפא בזמן. אומנם מדובר בנכס שאמור להיות זמני, אבל אפשר היה להשקיע קצת יותר כדי להרים את האווירה. קירות אפרוריים, קישוטים דלים בדמות ספרי בישול נוסטלגיים של רות סירקיס וחנה שאולוב, שאולי מתאימים למקום אבל גם נראים עגמומיים בבדידותם, שולחנות ארכאיים, שטיח מרופט למראה. זה לא חדר שמעורר תיאבון וזאת בכל זאת מסעדה, גם אם לא חדשנית. עד כאן טרוניות, כי כל יתר הדברים היו יוצאים מגדר הרגיל.
על כל שולחן בעדנה ממתין קנקן מים צוננים לסועדים, כבר קבלת פנים נכונה וחכמה. השירות יעיל בצורה מעוררת השתאות: מהיר, אדיב, קשוב, כזה שככל הנראה נולד משנים על גבי שנים של פרלמנטים ולקוחות חוזרים. התפריט הוגש תוך דקה, ההזמנה נלקחה במהירות וכשביקשנו להחליף תוספת, רק כי שינינו את דעתנו, למרות שההזמנה שלנו כבר יצאה, זה קרה בלי שום היסוס.
ועכשיו לאוכל: התפריט של עדנה הוא בליל מאוד משונה של אופציות חוצות עולם ותרבויות: מחד צלי בקר או ביף סטרוגנוף, מאידך לזניה טבעונית או פסטה פירות ים. וכמובן אגף שלם של אוכל פרסי, בזכותו התפרסמה המסעדה במקור. איך אפשר לבחור מה לאכול במסעדה שיש בה הכל מהכל ואז עוד קצת? למרות שהשמועה אומרת שלא נופלים פה - מה שלא בוחרים - החלטנו ללכת כמעט רק על המטבח הפרסי. בעיקר כי הולכות ומתמעטות המסעדות בארץ שבהן ניתן לטעום מהמטבח המפואר הזה.
תפארת המטבח הפרסי
פתחנו את הארוחה עם עלי גפן (53 שקלים) עם אורז, צימוקים ולימון פרסי וסלט ירקות קצוצים (45 שקלים). הירקות בסלט הוגשו טריים, אבל בקונסטלציה מאוד מעייפת של פעם: כשרוטב הטחינה בצד והסלט לא מתובל. ההיגיון פה ברור - קהל לקוחות שלכל אחד מהם העדפות תיבול משלו. אבל ב-2024, כשבאים לאכול במסעדה, רצוי שהיא זאת שתבצע את מלאכת התיבול עבור סועדיה, ומי שרוצה אחרת, יבקש זאת מראש. לתבל סלט בשולחן זה תמיד מסורבל, ולא יוצא טוב מספיק. עלי הגפן מאידך הוגשו מתובלים לגמרי והיו מצוינים בזכות משחק נהדר בין חמיצות הלימון הפרסי למתיקות הצימוקים. עלי הגפן כאן הם מסוג עגול וכדורי, ונעשים באותה צורה כבר שנים. העלים עצמם רכים, גמישים וטובים, והמרקם של עלה הגפן יחד עם האורז נימוח ודביק באופן ממכר. אלה עלי גפן ייחודיים שאי אפשר להתבלבל ביניהם לבין עלי גפן שמוגשים במקומות אחרים. כאלה יש רק פה.
המשכנו עם שיפטה סלק (79 שקלים) - קציצות בשר עסיסיות ברוטב סלק חמוץ מתוק עם אורז פרסי. גם המסעדה המפוארת ביותר לא יכולה לעמוד מול חווית האכילה של תבשיל מסורתי שמאחוריו שנים של שכלול והתמחות. השיפטה הזאת הייתה כל מה שמחפשים בתבשיל ביתי טוב. קציצות בקר רכות במין נזיד סמיך ורוד-סגול עם שפע סלק, חמיצות טובה ומתיקות קלה. מעדן. האורז עצמו היה פולו הביג' - אורז פרסי מתובל, מעט צהבהב, עם צימוקים וגזר. הוא היה חביב והוגש אחד אחד, כפי שנהוג להתפאר במטבח הפרסי, אבל קצת תהדיג פריך היה מתקבל בשמחה בצלחת ומוסיף לטאץ' הפרסי המתבקש.
למזלנו ביקרנו במסעדה ביום חמישי ולכבודו הוגשה גם מנת חורשט סבזי (91 שקלים), שרק עבורה שווה להגיע לכאן במיוחד. זה גם הזמן לציין שעדנה אומנם פשוטה במהותה, אבל המחירים בה ממש לא זולים. קערת החורשט למשל עולה קרוב למאה שקלים. עם זאת, המנות ענקיות, כמויות הבשר גדולות מאוד והן מתאימות לזוג. ועכשיו לטעם: מנת חורשט טובה היא עונג מתמסר של המון ירוקים שבושלו שעות, התפרקו והתאחדו מחדש עם הבשר, השמן, השומן והתבלינים עד שהטעמים אוזנו לכדי שלמות בין מרירות, חמיצות ומליחות אוליטימטיבית, כמו שרק תבשיל בבישול ארוך יודע להתמזג לו. בעודי כותבת עליו, הטעם של החורשט הזה צף בזיכרון, ואי אפשר שלא לרצות לאכול אותו מחדש. אם זה לא מעיד על תבשיל טוב, אני לא יודעת מה כן.
בסטייה קלה מהקו הפרסי עברנו למנת מפרום (75 שקלים), שגם אותה עושים כאן היטב ואף אעז ואומר: עם מגע עדין וחכם, כך שמבעד לרוטב הפיקנטי, אפשר עדיין להרגיש בטעמי תפוח האדמה והבשר שבתוכו. מנות מפרום יכולות להיות פעמים רבות פצצות תבלינים שמחסלות כל מה שמגיע אחריהן. כאן יודעים להשתמש בתיבול בצורה שמרוממת את התבשיל ועדיין מותירה מקום למפרום עצמו, לא פחות מלטעמי הרוטב האדום המצוין. זה בדיוק מה שמחפשים במסעדה שמגישה אוכל ביתי – לקחת אוכל עדתי ומסורתי כמה צעדים קדימה מהמטבח של השכנה. לצד המפרום הוגש קוסקוס נהדר, קליל מאוד ואוורירי, כזה שלא מכריח את הגוף להתגלגל ישירות למיטה אחריו, אלא משאיר תחושת שובע וסיפוק לכל היום.
סיימנו עם עוגת ביסקוויטים וקקאו (41 שקלים) שהיא אמנם איקונית ונוסטלגית, אבל העוגה עצמה הרגישה ביתית וחביבה בלבד. זה לא קינוח לפנטז עליו עוד שנים קדימה. ביקשנו חשבון והבטנו סביב על הקהל שגדש את המסעדה: לקוחות חוזרים שיודעים מראש מה הם יזמינו, כי זה תמיד אותו הדבר. אין בכך פסול, ואל תתבלבלו לרגע - המקום מלא ועובד יופי - אבל מסעדה שוקקת צריכה ללמוד גם לקרוץ לקהל חדש, בטח מסעדה שמגישה אוכל כל כך טעים.
אולי בעזרת עיצוב מעט יותר מזמין, אולי עם תקשור נכון יותר. ואולי הבעיה היא בכלל בנו ולא במקום: כשמסעדות חדשות וטרנדיות שצצות בקושי למספר חודשים גורפות אינספור כותרות ומחרפנות את הרשתות החברתיות עם אוכל שהוא פעמים רבות גימיק ותו לא; ומקומות ותיקים, שלא מנסים לשחק את המשחק או שלא יודעים לשחק אותו, נופלים בין הכיסאות ולדור הצעיר אין מושג שהם קיימים.
לצערנו מסעדות כמו עדנה כנראה לא ילכו ויתרבו באותו הקצב של "מטבחי שף" טרנדיים ובינוניים, אז לפחות את אלה שעוד נותרו, נעריך כראוי וגם נפרגן להן כראוי. בגרסתה הנוכחית, וגם אחרי למעלה מ-50 שנות פעילות, עדיין מגישים בעדנה אוכל ביתי משובח, בדגש על אוכל פרסי מעולה, שמאחוריו יד מנוסה של עשרות שנים. אז הנה זה כתוב בצורה הכי ברורה שאפשר: כן, עדנה עדיין קיימת, ואיזה טעים שם.
עדנה. החרש 1, רמת השרון. טלפון: 03-5494976. שעות פעילות: שני, שלישי, רביעי, חמישי ושבת 12:00-17:00. שישי 12:00-20:00. לא כשר