שף משלוחים

מה עושה מבקר מסעדות בימי הקורונה? מה שעושות המסעדות. הופך למבקר משלוחים. כמו שאמר מבקר האמנות המהולל ג׳רי זלץ: "Criticism Never Sleeps". הביקורת לעולם לא ישנה או נחה. ולמה שתנוח? כל עוד יש תרבות, ניצוצות של תרבות, שאריות של תרבות, ישנה ביקורת התרבות. המגפה לא תנצח.

הזמנו משלוח ממסעדת גרינברג, שצירפה לפני כמה חודשים את יונתן רושפלד לשורותיה. אני לא חושב שרושפלד תיאר לעצמו שהוא יהיה שף של ביסטרו לא יומרני בצפון תל אביב ובוודאי שלא חשב שיהפוך לטבח במסעדת משלוחים. אלה שתי אופציות בלתי מתקבלות על הדעת בהתחשב במעמדו. אל המסעדה הוא הביא את עצמו, כי אנשים בדרך כלל נמצאים איפה שהם צריכים להיות, להיכן שאופיים ומזגם הביא אותם. ובעניין המשלוחים – ובכן, זה כבר פורס מאז׳ור שלא רושפלד ולא האנושות צפו לו.

התפריט של גרינברג בגרסת המשלוחים שלו לא כולל, באופן טבעי, מנות שלא יחזיקו מעמד בנסיעה ארוכה על טוסטוס. כך שלא תוכלו למצוא בו את הבויאבז המהולל של רושפלד, סטייקים או מנות פסטה יותר מורכבות. חבל? יכול מאוד להיות. אפשר להזמין בוולט – האפליקציה מצילת החיים – אבל המשלוחים מוגבלים רק לאזור מצומצם. עדיף להתקשר למסעדה עצמה ולהזמין בטלפון. הם מתחייבים על שעה וחצי. זה הרבה זמן, נכון, אבל מה זה 90 דקות בהשוואה להמתנה לסוף העולם?

השליח הגיע אחרי שעתיים. סלחנו על האיחור הלא אלגנטי. גרינברג, כמו כולנו, מתרגלת לסיטואציה החדשה, כך שאין צורך להחמיר או לבקש פיצוי. כדי לשמור לפחות על מראית עין של שגרה מסעדנית, ביקשתי מהשליח שיגיד "הקונספט שלנו הוא שיירינג". הוא סירב. אז אמרתי לעצמי בלב. אולי אם אגיד "שיירינג", אנקוש שלוש פעמים בנעליים ואבקש משאלה, הכל ישוב על מקומו בשלום. כנראה שלא.

על פי הגדרתו העצמית, גרינברג הוא ביסטרו ש"משלב בין פריז לניו יורק" והמנות משקפות זאת במדויק: זה תפריט של להיטים גדולים, לא פחות ולא יותר. לא צריך יותר כרגע, האמת. הזמנו פטה כבדים "כפרי" (54 שקלים). המילה כפרי מסמלת בדרך כלל חספוס וקיצוץ גס, וכאן מדובר בפטה עוף חלק ומשחתי, עתיר ניחוחות של אלכוהול (יין אדום וקוניאק), מוגש עם לחם שום פריך קלוי ששרד את המשלוח היטב. המנה מגיעה בצנצנת זכוכית סגורה שניתנת למחזור. והנה עוד נושא שצריך לדבר עליו: פלסטיק. דווקא בתקופה כזו, שבה ענף המשלוחים נהנה מפופולריות יתרה, כדאי לשים לב לכמות הזיהום שהכלים החד פעמיים מפיצים. הארוחה שהזמנו נארזה בקופסאות פלסטיק גדולות, בינוניות וקטנות. הבעלים של ביסטרו גרינברג, צביקי עשת שמו, שולט על אימפריה קולינרית של מסעדות, פיצריות וגלידריות. מה, הוא לא יכול להרשות לעצמו לעבור לכלים מתכלים כמו שעשו כמה מהקולגות שלו? בוודאי שיכול. אז הנה, הגיע הזמן לעשות את זה. קצת חמלה לא הרגה אף איש עסקים.

המשכנו ל"סלט קרדיני" (68 שקלים) שהגיע מסקציית הסלטים שנקראת "בנות, יש גם בנים ששומרים". כמו על אריזות הפלסטיק, גם על שוביניזם מיושן מהסוג הזה אפשר לוותר בכיף. "סלט קרדיני" הוא בעצם סלט קיסר (קרדיני הוא שמו של ממציא סלט הקיסר), וזהו סלט שצולח את המבחן הבסיסי ביותר: עלי החסה היו טריים שבטריים ופריכים שבפריכים. יותר מזה לא באמת צריך. קצת אנשובי, קצת רוטב, קצת פרמזן, קצת קרוטונים. סלט מושלם לסוגו.

ממחלקת "לדגים נותנים שקט, כבוד וירקות" (מה יהיה עם הכותרות העלק-שנונות האלה?) הזמנו דניס מאודה (118 שקלים). הדג הגיע עסיסי, וזה כבר שיחוק נדיר – הוא ממשיך להתבשל בתוך קופסת הפלסטיק ולכן צריך להוציא בזמן, אפילו קצת לפני הזמן. הדג לא ממש מאודה (כפי שכתוב בתפריט), אלא מבושל ב"מים משוגעים", כינוי למי ים, כך בישלו אותו הדייגים בימים קדומים. כאן מבשלים במים. שני הפילטים מגיעים ברוטב נהדר של עגבניות, שומר, צלפים וזיתים ירוקים. כמה חבל שאת הפסטה שאמורה הייתה להתלוות לרוטב, שכחו במסעדה. מסוג הטעויות המעצבנות האלה.

עוד טעות מעצבנת – הזמנו המבורגר עם גבינת צ׳דר (76 שקלים). במקום להכניס את ההמבורגר לבידוד, אם להשתמש במונח עדכני, ולהפריד אותו מגבינת הצ׳דר והלחמנייה, הביאו אותם ביחד בתוך אריזת נייר. ההמבורגר הרטיב את הלחמנייה, שנדבקה לגבינה המותכת והתפוררה במגע איתן. חבל, דווקא לחמנייה טובה, טרייה, ואחלה המבורגר, עשוי היטב, הצליחו להביא אותו בדרגת מדיום, ואז דפקו את כל העסק. בקושי פתחנו את הלחמנייה הדבוקה והרטובה כדי להכניס לשם את הירקות. זה נראה כמו כריך שנשכח בתיק אוכל של טינאייג׳ר, והתיק נשכח במכונית באמצע הקיץ, והמכונית נגררה לתוך חניון וה... נראה לי שהעיקרון הובן.

סיימנו את המנות העיקריות עם "סנדוויץ' קורנביף חם כמו בכץ דלי בניו יורק" (76 שקלים). לא יודע אם צריך להשוות בין הסנדוויץ' הזה לסנדוויץ' המיתולוגי של כץ דלי, גם כי מיתולוגיות לא בהכרח מתגלות כמוצדקות (רוצה לומר – גם כץ דלי עשוי להתגלות כאוברייטד), אבל זה סנדוויץ' טוב מאוד, קורנביף מעושן ומפולפל, כמות יפה, כמו שרואים בסרטים האמריקאיים (סצנת האורגזמה בכץ דלי ב"הארי פגש את סאלי"), בתוך שתי פרוסות של לחם שחור פרוס דק עם קולסלואו בצד. קלאסיקה שנעשתה כמו שצריך.

לקינוח הזמנו "עוגת גבינה הכי גבוהה בעיר" (44 שקלים), עוד התחכמות מילולית של רושפלד או מי מטעמו. זו לא הייתה עוגת הגבינה הכי גבוהה בעיר וגם לא הטעימה שבהן, אבל הייתה סבירה בהחלט (עשירה ודחוסה), כמו כל הארוחה. מסוג הארוחות שמגיעות הביתה ומותירות את הסועדים כשהם מרוצים לגמרי, אפילו מפוצצים. זה אוכל ביסטרו שמבין מה הוא צריך לעשות, בזמן הזה, בשעה הזאת. תורידו את השמות השוביניסטיים והמטופשים מהתפריט, תעיפו את כלי הפלסטיק, ואין ספק שביסטרו גרינברג הוא אופציה טובה למשלוח. ורושפלד? נו, אולי יום אחד נפגוש אותו במסעדה שמגישה אוכל מעט יותר מורכב ומעודן. בינתיים, זו ממש לא בושה להגיש המבורגר וסלט קיסר.

• ביקורת מסעדות
• יונתן רושפלד
• מסעדות בתל אביב
• משלוחים