יש מסעדות סיניות? יש. יפניות? יש. מקסיקניות? אפילו מהן כבר יש יותר מדי. ערביות? יש. גיאורגיות? יש. רוסיות? יש. אפילו מסעדות גרמניות ושוודיות. פתאום נהיה קצת משעמם, לא? אז הנה השטיק הבא – סנטה רוזה היא מסעדה שמשייכת את עצמה למטבח הקליפורני. הגדרה מאוד ספציפית. מסעדה קליפורנית בשכונת נאות אפקה בתל אביב. מסוג האנומליות המוזרות שמאפיינות את התרבות הישראלית – למה קליפורני? למה נאות אפקה? למה עכשיו? ומצד שני – למה לא? התשובה היא: ככה. מסעדות הן כמו בני אדם: הן רוצות להתבלט מתוך ההמון ולהרגיש מיוחדות. זה עניין נפשי. אולי צריך לשלוח אותן לפסיכולוג מיוחד לענייני קולינריה. הנה רעיון: פסיכולוג של מסעדות. איש מקצוע שיטפל בכל הפסיכוזות של השפים ובעלי המסעדות - באובססיות, התמוטטויות העצבים, בצורך הנואש להיות נאהב, בפיצול האישיות, בהפרעות הנרקיסיסטיות ובאגרסיות הגלויות והנסתרות. אם יותר מסעדות היו מטפלות בעצמן, אולי הן לא היו נסגרות. או סתם מגישות אוכל בינוני.
מה הופך את סנטה רוזה לקליפורנית? לא משהו מיוחד. שימוש בחומרי גלם מקומיים, טריים ועונתיים. כל הקלישאות המוכרות. המטבח הקליפורני, אם ניתן להגיד עליו בכל זאת משהו גורף, הוא מטבח קוסמופוליטי של מהגרים. הוא שואב משלל תרבויות, ממזרח אסיה ועד מקסיקו. וישראל? היא הרי שונאת מהגרים ואזרחים זרים. היא משפילה אותם ומגרשת אותם ושוללת מהם אזרחויות. היא רחוקה מקליפורניה כמו שצנונית רחוקה מקיפוד ים. אולי כדאי קודם כל שתהיה כאן מדינה שמקבלת את הזר והשונה. ואחר כך תחלמו על קליפורניה.
ובכל זאת – מטבח קליפורני. וגר המבורגר עם גוואקמולי (69 שקלים) עם פיצה האם וגבינת עיזים (52 שקלים). על הקירות של סנטה רוזה תלויים פוסטרים של אתרים תיירותיים מפורסמים בקליפורניה: נאפה ואלי, גשר גולדן גייט ופארק יוסמיטי. איך שר אריק איינשטיין: יושב בנאות אפקה על המים, שוטף את העיניים בכחול ובירוק. הפיצה הייתה גרועה. בצק קשה מדי. רוטב אנמי. יותר מדי מוצרלה, ומעלייה – גבינת עיזים ופרוסות האם. זה אמור להיות הטאץ' הקליפורני. כנראה שגם בקליפורניה אוהבים לחטוף התקפי לב.
ההמבורגר היה רגיל לחלוטין. לא היה בו שום דבר קליפורני. לחמניית החנק היתה מרוחה בשכבה ממש דקיקה של גוואקמולי. זו הרי עדיין לא עונת האבוקדו, אז לא צריך להתעקש בכוח. הוא הגיע עם צ'יפס קפוא, מופשר ומטוגן. סתם צ'יפס. סתם המבורגר. לא יותר גרוע ולא יותר טוב מהמבורגרים שלא מתהדרים בקליפורניותם. הערת אגב: מי קבע שהמבורגרים צריכים לשקול 200 גרם (משקל של גור חתולים)? אם אתם כבר רוצים לשאוב השראה מקליפורניה ומתרבות האוכל האמריקאית בכלל, אז כדאי שתיקחו מהם את הדבר הכי חשוב: גם האמריקאים יודעים מתי להפסיק להיות חזירים. בארה"ב, משקלו האופטימלי והפופולרי של המבורגר הוא 100 גרם. קטן, קומפקטי ואלגנטי. שני ביסים, וגמרנו. בישראל, משום מה, כמעט ואי אפשר למצוא המבורגרים קטנים. רק מוטציות בשרניות שקוראות תיגר על נפח הקיבה וגודל הלסת. אני יוצא בקריאה נרגשת: תפסיקו להגיש המבורגרים גדולי מידות. זה מיותר. זה נוגד את הטעם הטוב. זה בזבוז של בשר טחון. ואם להיות כן, זה גם קצת מגעיל.
סלט סטייק (64 שקלים) גם הוא הותקן בצורה לא מושלמת – נתחי המינוט סטייק נצרבו יותר מדי במחבת והיו צמיגיים, עלי החסה היו עייפים, חלקם קצת רקובים, פטריות השמפיניון הטריות היו סתמיות, וכנ"ל פלחי התפוז, עגבניות השרי ורוטב הוויניגרט המתוק מדי. זה סלט לחובבי דיאטות האטקינס למיניהם. היה פעם סרט כזה – "לחיות ולמות בלוס אנג'לס". אז בקליפורניה אוכלים אוכל שגורם לפקקת עורקים, ומצד שני – אוכל שמעמיד פנים כאילו שהוא בריא. במובן הזה, סנטה רוזה היא בהחלט קליפורנית. היא מגישה פסט-פוד גורמה – או פסאודו-גורמה – שכאילו יש בו משהו מוסרי (טריות, חומרי גלם וכל הג'אז הזה), אבל לא באמת. אבל גם קליפורניה לא באמת קיימת. זו הזיה פלסטיקית של הקפיטליזם.
קציצות סרטנים (49 שקלים) הן אכן קציצות סרטנים. במובן הכי אשכנזי שלהן. לא מדובר ב-Crab Cakes, כפי שכתוב בטעות בתפריט. כי בקראב קייקס אתה מרגיש את בשר הסרטנים. זה שיר הלל לבשר סרטנים. מעדן אמריקאי. במקרה הנדון אתה מנחש שיש בשר סרטנים, אבל אתה לא בטוח. אולי זה בשר עוף. אולי זה משהו אחר. בלתי מזוהה. סיבי ותפל. כמו קציצה מטוגנת שסבתא הכינה, רק שהסבתא הזאת כבר מזמן איבדה את הכושר. היא בת 90 ובקושי רואה. רחמנות שהיא צריכה לעמוד ולהכין קציצות כל היום.
לקינוח, לקחנו טארט לימון ובזיליקום (44 שקלים). זה רעיון טוב – לשדך לימון ובזיליקום, אבל אני מוכן להתערב שלא היה בטארט הזה אפילו חלקיק של קצה של עלה של בזיליקום. הטארט היה חמצמץ וסביר. הקלתית לא היתה פריכה דיה.
אוקראינה פינת פולניה
התעקשנו לפתוח את הארוחה השניה עם קציצות הסרטנים (49 שקלים), ושוב - לא קראב ולא קייקס. לקחנו גם סקאלופס במחבת (48 שקלים) - שלוש רכיכות צרובות היטב, עם עגבניות צלויות ואספרגוס ברוטב ויניגרט מיסו מתקתק וחמצמץ. משהו שם לא התחבר. הסקאלופקס היו סבירים, אם כי לא מלהיבים באיכותם, והרוטב לא יותר מדי שתלטני. ועדיין – זה לא זה. לפעמים אתה אפילו לא יכול להסביר למה זה לא זה. זה פשוט לא זה.
הפיצה דווקא הראתה שיפור ניכר – פיצה סלמון מעושן וקרם פרש (61 שקלים) עם ביצי סלמון. זו פיצה ביאנקה (לבנה), בצק מצוין, פריך מצד אחד ורך מצד שני, עם סלמון מעושן באיכות טובה, קרם פרש שמנוני וביצי דגים מתפצחות בפה. רק מה – מדובר בפיצה עם לקס, שמנת חמוצה וקוויאר אדום. זאת קליפורניה? זו אוקראינה פינת פולניה (לא שזה דבר רע, כן?).
מיני שרימפ בורגרז (75 שקלים) היא מנה של שני המבורגרי שרימפס, קטני מידות, כמו שצריך, בלחמניות קלויות. השרימפס היו קפואים ומופשרים, אבל מכיוון שהטבענו את ההמבורגרים בקטשופ, מיונז, חרדל ורוטב צ'יפוטלה – נהנינו מהם. לא שזו כזו חוכמה גדולה – כל דבר שמטביעים ברטבים טראשיים של מקדונלד'ס, הוא טעים. כלומר, טעים זו לא המילה המדויקת. זה כמו הנאה מפורנו - שילוב של יצרים נחותים ושנאה עצמית. אכלנו את שני ההמבורגרים, אהבנו אותם ושנאנו את עצמנו.
ולקינוח: טארט שזיפים (42 שקלים), עם קרם שקדים, אנגלז אמרטו וגלידת וניל ויסקי (לא מורגש כלל). על הנייר – טארט שמשלב טעימים מרירים של שקדים וחמצמצות של שזיפים הוא לא משהו שצריך לזלזל בו. בפועל – טארט דקיק ולא מרשים, עם קלתית עייפה ונטולת פריכות. והרי טארט קם ונופל על הבצק שלו. אז הטארט הזה נפל.
יש משהו מאוד רגיל וסתמי בסנטה רוזה; אוכל לא ייחודי, במסעדה לא ייחודית, שלקחה לעצמה את כותרת הגג "מטבח קליפורני", כאילו שזה אמור להציל אותה מהבנאליות. אבל מסתמיות קשה מאוד להשתחרר, גם אם אתה נוסע אלפי קילומטרים עד לקליפורניה. בסופו של דבר אנחנו בישראל. עם הקשיים הישראליים והמגבלות הישראליות והטעם הישראלי. ולמען האמת, בקליפורניה חיים עשרות אלפי ישראלים, אז אולי זו הכוונה ל"מטבח קליפורני" – להרגיש אמריקה, כשהנפש עדיין תקועה בים התיכון. אז בסך הכל מדובר בעוד מסעדה בינונית, לא ממש מלהיבה, שמחפשת איך להתבלט. אבל כותרות וקונספטים זה לא מספיק. בסופו של דבר, כולם חוזרים לארץ. ורק אריק איינשטיין נשאר בסן פרנסיסקו על המים.
סנטה רוזה. קהילת סלוניקי 11, נאות אפקה, תל אביב. 03-9401011