ביקורות מסעדות בישראל נוטות ליפול בדיכוטומיה של או הכל או כלום. או שמקום מוגדר כפאר היצירה, עם אוכל נטול רבב שגורם לך להתמוגג מכל ביס, או שהמסעדה מקוטלגת ככישלון קולוסאלי. בפועל, ביקורת מסעדות אינה שפת תכנות שבה האפשרויות הן רק אפס או אחת, יש בה שפע שטחים אפורים. הרי רוב המקומות בארץ, זאת למד על בשרו כל מי שיוצא לאכול במסעדות באופן קבוע, לא נופלים באף אחת מהקטגוריות הללו. הרבה מהם מתמקמים במקום נוח באמצע. אלא שאמצע זה לא תמיד סקסי, לא בהכרח משהו לכתוב עליו הביתה ובטח ובטח שלא עושה רעש, וזה משהו שפחות אוהבים בתקשורת.
אבל האמת היא שלפעמים מסעדה טובה, מקצועית והגונה, עם אוכל שמתאים לכולם - לא בהכרח כזה שמעיף את הסכך - זה בדיוק מה שמתחשק. סף הריגוש שלנו אומנם עולה כל הזמן, אבל לא כל יציאה למסעדה צריכה להיות מאתגרת עבור כלל החושים, מחדשת ומסעירה. קורה שרוצים פשוט לאכול אוכל טעים ומוכר, לשלם מחיר שלא פורם את הארנק, ליהנות ולחזור הביתה. בלי דרמה. על הצורך הפופולרי אך לא תמיד נוצץ הזה לא הרבה מסעדות בארץ מצליחות לענות בצורה מיטבית. מסעדת אנמארו בבית יצחק כן.
לא מגיעים לכאן בטעות
אנמארו היא מסוג המקומות היעילים שיודעים לספק את כל סוגי הסועדים, והם בדיוק מה שמחפשים כשיוצאים לארוחה עם המשפחה המורחבת, או עם קבוצת חברים שלכל אחד מהם העדפות שונות לחלוטין. מסעדה שיכולה לספק ארוחת ילדים שקולעת בול, לענות על החשקים גם של האכלנים הבררנים או השמרנים ביותר, ומצד שני לענות על הצרכים של פודיז שמשתעממים ממרבית המנות הבנאליות המוגשות במסעדות פחות מפונפנות.
אם לא מכירים את המקום, שמסתתר בסוג של מרכז מסחרי קטן במושב בית יצחק, לא רחוק מהצרכנייה ומחנויות לעיצוב הבית ולציוד טכני לגינה, כמה דקות נסיעה ממרכז העיר נתניה - אין סיכוי להגיע אליו בטעות. אנחנו נכנסנו לכאן בשעת צהריים מוקדמת של אמצע השבוע, ואם בתחילה הנוכחות הייתה דלילה, תוך כדי הארוחה טפטפו פנימה סועדים באופן עקבי, עד שהמסעדה הענקית התמלאה כולה: הורים וילדים שבאו לפסטה וסלט, זוגות בדייט, משפחות, חברות שרצו להשלים פערים על ארוחת בוקר מאוחרת, פגישות עסקים לצהריים מהירים וקבוצות חברים מרובות משתתפים.
מנעד אינסופי
בתפריט של אנמארו יש הכל מהכל, מה שמיד מעלה תהייה: איך מטבח אחד, רחב ידיים ככל שיהיה (והוא בהחלט רחב פה), יכול להוציא תחת ידיו גם שלל ארוחות בוקר (משקשוקה קלאסית, דרך כריך טוניסאי ועד ביצים עלומות על בריוש קלוי); גם ארוחות צהריים (מנעד אינסופי של מנות ביסטרו קלאסיות כמו סלט קיסר, ניוקי ערמונים ופטריות וכבדי עוף ברוטב יין עם בצל מטוגן ופטריות); וגם לשלב אגף אסייתי רחב שנע בין סושי לפאד תאי ומנות קארי? זה הרי כביכול לא אמור לקרות, אבל עובדה שזה קורה. והכל בצורה יעילה ואיכשהו סינרגית, שזה אפילו עוד יותר מפתיע.
הושבנו בשולחן צידי בחלק החיצוני של המסעדה ותוך שנייה נחתו על השולחן שלנו קנקנן מים קרים (שאף הוחלף בלי שביקשנו כשהתחמם קצת), כוסות ותפריטים. קל להשמיץ את השירות במסעדות בארץ - באנמארו השירות לכל אורך הארוחה היה ללא רבב. מקצועי להפליא, מהיר, קשוב, מתחשב. המקום מתנהל כמו מכונה משומנת היטב. זה כנראה גם חלק מההסבר לתהייה שהועלתה בפסקה מעלה.
באנמארו אין קונספט של עסקית צהריים. תפריטי הצהריים והערב זהים, כשבשעות הצהריים ישנה הנחה מסוימת. בנוסף, יש שעת חפיפה בין תפריט הצהריים לתפריט הבוקר(12:00-13:00), ככה שגם המתלבטים הקשים ביותר ימצאו כאן מה לאכול. אנחנו בחרנו בשתי מנות ראשונות להתחיל איתן: קלמרי פריך ומטיאס הולנדי על לחם קלוי לצד סלט תפוחי אדמה בסגנון רוסי. המנות הגיעו במהירות מפתיעה ושתיהן היו עצומות ביחס למנות ראשונות. באופן כללי גודל המנות כאן הוא הרבה מעבר למכובד ומעניק תמורה כל כך ראויה לכסף שזה מרשים עוד לפני שטועמים.
הקלמרי (הקפואים. הגיוני ביחס למחיר) עוברים טיגון בבלילה, יוצאים פיקנטיים ופריכים, מעליהם צ'יפס בטטה שנעשה במקום ולצידם רוטב צלפים מבוסס מיונז. קונטרה חמצמצה לקלמרי המטוגנים. קלמרי קפואים זה ממש לא מילה גסה, בטח שלא למנה מטוגנת, וכשהם נעשים היטב, אי אפשר להלין עליהם. פה הקלמרי הקטנים היו מטוגנים מצוין, הוגשו ללא שאריות שמן, היו פריכים ותובלו בעדינות. אפילו צ'יפס הבטטה הלכאורה מוזר התברר כתוספת טובה שמעשירה את המנה ולא גורעת ממנה. אחלה של פתיחה.
עברנו למטיאס, שהתברר כמעודן בהרבה מהנראות של חתיכת דג מלוח ענקית שיושבת לה על לחם קלוי. הדג היה מהסוג המתמוסס בפה, לא מלוח מדי, והונח עם כמות חמאה לא מבוטלת שנמרחה על הלחם החמים. סלט תפוחי האדמה במיונז שהוגש לידו היה מעודן וטוב, אם כי לא מסעיר במיוחד. זאת הייתה מנה ראשונה כל כך גדולה ונדיבה, ובאמת מופתעים שהיא מוגשת בפחות מ-50 שקלים, מחיר שהתרגלנו לשלם בשנת 2023 על כריכון מיניאטורי בבית קפה.
העיקריות המשיכו את קו הנדיבות מהמנות הראשונות הטובות. בגלל שלא כדאי להגיע לאנמארו ולא לנסות גם משהו מהאגף האסייתי, הלכנו על קארי אדום (עוד נשוב לנסות גם את הסושי מתישהו). הקארי, שמוגדר בתפריט כטוקיו קארי, הוגש עם עוף, חציל, עגבניות שרי, אפונה וכוסברה. למנה הזאת אין שום קשר לטוקיו או ליפן בכלל, קארי יפני הוא קארי מסוג אחר לגמרי. פה זה היה קארי אדום תאילנדי לחלוטין עם חלב קוקוס. אם מנתקים את השם וההקשר של יפן למנה עצמה, הקארי הזה סיפק את הסחורה. הוא היה חריף במידה נוכחת ונעימה, חמצמץ, מתקתק ומלוח. החצילים במנה הומלחו הרבה מעבר למידה לטעמנו, אבל לבד מכך, זאת הייתה מנת צהריים הגונה וטובה.
את ההצגה גנבה המנה העיקרית השנייה, שכמעט ולא היה שולחן במסעדה שלא הזמין אותה. מדובר בשניצל עצום, מהסוג הדק והפריך במיוחד, במעטה זהוב כתום. מרוב שהשניצל הזה בוהק וגדול, קשה לראות את הצלחת עליה הוא מונח, ואפילו לאנשים מבוגרים קצת קשה להסיר ממנו את העיניים. לצדו הזמנו תוספת שעועית ירוקה שיכולה הייתה להיות מעט יותר מלאת חיים ותעוזה, ועדיין הייתה יעילה לסגירת פינה. מצד אחד כולה שניצל, מה יש להתרגש? מצד שני אחלה של שניצל, וזה כאמור כל מה שבא לך לעיתים - ארוחת צהריים עם שניצל מכובד (שבאמת אי אפשר לסיים אז רצוי לקחת את מה שנותר הביתה ולפרגן לעצמכם כריך שניצל שאריות בערב או למחרת), ולצידו קצת סלט קצוץ טוב וטרי ותוספת. זה כל כך טריוויאלי, אבל כמעט ואין כיום מסעדות בארץ שמציעות מנת צהריים דומה ופרקטית כל כך. בטח שלא במחיר כזה.
מורכב להגדיר את יצור הכלאיים שהוא המסעדה הזאת. מצד אחד אנמארו היא ביסטרו משוחרר לכלל המשפחה, מצד שני מסעדה אסייתית, ומצד שלישי בית קפה מושקע שאפשר להגיע אליו לארוחת בוקר נעימה ומוקפדת באווירה כפרית. איך שלא תבחרו להתייחס אליה - מדובר במסעדה שקסמה ללא ספק ביעילותה האדירה וביכולת לשלב אווירה של מסעדה מהוקצעת עם תפריט אינסופי שלא מנסה להרשים או לשבור מוסכמות, עם מחירים ונדיבות שקשה למצוא היום. כשהיינו כבר בדרך החוצה המלצרים הזכירו לנו ששכחנו את שקית הטייק אווי לסגירת הפינה ליום שאחרי. מקצועיות, כבר אמרנו?
אנאמרו. רחבת הבנים, בית יצחק שער חפר. טלפון: 053-9417245