עולם המסעדנות הישראלי מזכיר קצת את תעשיית ההייטק: אם לא בכסף הגדול אז בקדחתנות, בנהירה אחרי כל מה שהוא עכשווי ועדכני, בצמיחה המהירה ובהתפתחות המאסיבית, בטרנדיוּת, בכך שהחדש תופס מקום על חשבון הישן, עשיה מסורתית נמחקת מול כל מה שנתפס כמשוכלל ומפותח, כל מי שלא משתתף בחגיגה, נדחק הצידה לקרן זווית. ומה יעשו אלה שאין להם תן ביס ולא שייכים למסעדות התן ביס? יכחדו כמו הדינוזאורים.
מוּ ומוּ היא מסעדת בשרים ותיקה מרחובות שפועלת כבר למעלה משלושים שנה, גם כאטליז. היא עשתה לעצמה שם טוב, אבל בימינו, עושה רושם, זה כבר לא מספיק כדי שידברו עליך. זו מסעדה דינוזאורית שפועלת הרחק מהסצנה ההייטקיסטית של המסעדות התל אביביות שמיליונים הושקעו בהן והיחצ״נים עובדים שעות נוספות כדי לדחוף עליהן אייטמים לאתרי אינטרנט כמו זה שאתם קוראים בו. כנראה שהיא לא תככב ברשימת המסעדות הלוהטות לחודש הקרוב או אפילו לשנה הקרובה. במטבח שלה אין שפים צעירים ואין שם התססות למיניהן. הייתם מאמינים? אין בה שום דבר לוהט או אופנתי. ההיפך. מו ומו היא זקנה ושמרנית ושומרת על הגחלת. כמו הילד עם האצבע בסכר, גם היא עומדת בפני השיטפון של מסעדות חדשות ו״מגניבות״. יש כמוה ברחבי ישראל, לא הרבה ולא מספיק. תרבות האוכל היא תרבות קניבלית, הילדים אוכלים את הוריהם. מו ומו הצליחה לשרוד ולשמור על הראש מעל למים הסוערים.
היא לא רק שורדת. הגענו לשם באמצע השבוע אחרי שנים שלא ביקרנו בה. המסעדה הייתה מלאה עד אפס מקום. זה משמח כי זה אומר שלא הכל זה הייפ ובאזז תל אביבי. יש גם מוניטין אולד סקול שאנשים נוהים אחריו. השקפנו על מקרר הבשרים המיושנים, ברחוב הרצל המג׳ויף של רחובות. הייתה אווירה של מסעדת בשר כמו בפנטזיות על פיטר לוגר ואחיותיה לז׳אנר, אבל זו רק פנטזיה. מו ומו זה הכי קרוב שיש לנו מבחינת השילוב של בשר באיכות מעולה ועולם ישן.
התחלנו עם מנות שדווקא מתעקשות לקרב את מו ומו אל המטבח המודרני ואל מה שקורה ממש עכשיו בכל מיני מקומות, טובים יותר או פחות. טרטר בקר (58 שקלים) מנתח פילה קצוץ לא הסתפק רק בלהיות טרטר, אלא התעקשו לדחוף לתוכו קוביות אפרסמון ואבוקדו. להגיד לכם שזה נחוץ? לא. אבל כשהבשר כל כך טוב, זה גם לא כל כך מפריע. וחוץ מזה, מותר למסעדה כמו מו ומו להתנסות באקספרימנטים מופרכים.
סלט שייטל תאילנדי (62 שקלים) הוא ניסיון נוסף להיות מחובר לרוח הזמן: בשר שייטל פרוס וצרוב (נפלא!) מונח על רצועות כרוב לבן, פומלה, בוטנים, גרגרי רימון (מה זה קשור?) וזילוף של רוטב דגים. זה סלט תאילנדי כמו שאני סלט תאילנדי אבל כל הטעמים מתחברים היטב זה לזה, כך שאין סיבה לבוא בטענות מיוחדות. בוא נאמר שזו אינטרפרטציה מצחיקה למילה ״תאילנד״ אבל זה הצליח, אז למה לא בעצם.
לקחנו גם שתי מנות יותר מסורתיות, כי בכל זאת, לא באנו הנה כדי להתעדכן בצעקות האחרונות: כבד קצוץ (48 שקלים) מושלם לסוגו, טחון למשחה עם המון בצל מטוגן, יצירת מופת אשכנזית אסלית, וסלט קיסר (46 שקלים) שלא ראוי לשמו. סלט קיסר בלי אנשובי זה כמו קיסר בלי ממלכה.
המנה העיקרית הייתה סטייק בסגנון ״טוסקנה״ (168 שקלים) – 500 גרם של פורטרהאוס (שימו לב למחיר. זו בהחלט לא מסעדה תל אביבית), בשר פרוס, עשוי מדיום-רייר, טובל בשמן זית ועשבי תיבול, עם כמה שיני שום קונפי שמעניקים מהארומה שלהם. בדרך כלל אסור להפריע לסטייק מעולה מהסוג הנ״ל, אבל לא הרגשתי שהארומות של שמן הזית ועשבי התיבול הפריעו לו להתבטא. הם הוציאו ממנו עוד איזו דרגה של איכות שאולי הייתה נחבאת. מנת בשר נהדרת שכמותה נדיר למצוא במקומותינו. בצד היה פירה חלק וחמאתי, וזה גם משהו שמייחד מסעדות מהסוג של מו ומו: חמאה זו לא מילה גסה, וגם אין צורך לשמור על כשרות. שאחרים ישמרו על כשרות. זו זכותם המלאה.
הזמנו שני קינוחים: ברד פודינג (46 שקלים) שמוגש עם תפוחים צלויים ופקאנים מסוכרים וגלידת וניל (38 שקלים) עם רוטב טופי. שניהם מתוקים, מאוד מתוקים. הברד פודינג לא היה עובר כקינוח תקני בשום מסעדה בעיר הגדולה, אבל מה זה משנה? הוא יעיל וטוב. גם הגלידה מזכירה גלידות אמריקאיות מפעם, ואני כותב זאת במלוא ההנאה וההערכה. מו ומו היא מסעדה מצוינת, מספקת, שמכינה אוכל בסיסי, גם אם לפעמים היא מנסה להתחכם ולהיות ״צעירה״, אפילו ההתחכמויות שלה חינניות. ככה זה כשיש לך בסיס רחב, ספסל עמוק והיסטוריה מאחוריך. מסעדות באות ומסעדות הולכות, רבות מהן יקומו ורבות יותר ייפלו, אבל טוב לדעת שיש מקום כמו מו ומו, ברחוב הרצל ברחובות. תזכרו את זה לפעם הבאה שיתחשק לכם משהו ממש טעים ולא יהיה לכם כוח לניג׳וסים ובלבולי המוח של המסעדות הלוהטות לרגע.
מו ומו. הרצל 177, רחובות. טלפון: 08-9462690. לא כשר