יש כמה זיכרונות שניקח איתנו אחרי הביקור הנעים במסעדת קרודו. אף אחד מהם לא יהיה קשור באוכל. הזיכרון הראשון הוא של המלצר האדיב, ואם להיות ספציפיים, השקרים שסיפרנו לו; בפעם הראשונה כששאל אותנו אם טעים לנו יפתח הודה במבוכה שהקוקטייל לא מוצלח, והוא הלך והחליף אותו בכוס יין. בפעם השנייה כששאל אותנו אם האנילוטי לטעמנו, גמגמנו "אהה… נחמד", ואת רוב המנה השארנו בצלחת ובפעם השלישית, כשניגש לשאול איך הארנצ'יני, וכבר לא היה לנו לב לאכזב אותו, "הארנצ'יני פצצה", שיקרנו במצח נחושה והעלמנו במהירות את הראיות מהצלחת.
הזיכרון השני שניקח איתנו מהמסעדה הוא החן החיפאי שלה; זה ליהנות מהרוח הקיצית הקלילה, לשבת יחד עם סועדים דוברי ערבית, עברית וגם רוסית, בני עשרים ובני שמונים, ואפילו עם בירם כיאל, כדורגלן נבחרת ישראל שנכח במקום עם בת זוגו, הכל בהטרוגניות הרמונית שנוסכת בך איזו אופטימיות מטופשת. האם זה אותו "דו קיום" נכסף ששמענו כל כך הרבה אודותיו? בזמן שבתל אביב אנשים מלהגים על עתיד טוב יותר ומזמינים אבו חסן בוולט, בעיר התחתית של חיפה הרב-תרבותיות היא כבר אולד ניוז.
אז אולי תגידו "מזל טוב ויטה ויפתח, גיליתם את חיפה". ואנחנו נגיד "נכון מאוד", יש מי שנולד בה ויש מי שמפנים את קסמה בגיל ארבעים. שנינו גדלנו בכרמיאל, כשבינינו ובין שכנינו בכפרים הערבים מפריד כביש עכו-צפת; ואת ילדינו אנחנו מגדלים בבועה התל אביבית. אומנם יוצא לנו להגיע לא מעט ליפו, אבל היא ברובה לגמרי מג'ונטרפקת. וכך יוצא שאנחנו למדים, באיחור מרשים, שחיפה היא כנראה אחד המקומות היחידים בארץ שבהם כל בני האדם יכולים לשבת יחד ולשקר למלצרים.
המנות נתקעו במכס
כל זה לא היה קורה בלי קרודו של השף עלאא מוסא, שמצטרפת לגל המסעדות החדשות שנפתחות בעיר התחתית והופכות את רחוב הנמל לאחד המקומות שאומרים עליהם דברים כמו, "זה לגמרי קורה" ואפילו משתמשים במילה "סצנה", לא עלינו. בין המסעדות באותה סצנה אפשר למנות את ראסיף 33 ואוניקס החדשות, ומסעדות ותיקות כמו רולא וביסטרו וניה. יש שפע אפשרויות לבחור מהן, אומרים לנו חברינו החיפאים ומתגאים שאפילו צריך להזמין מקום מראש.
למי שכמונו, לא מכיר את האזור ומסיק בתום לב ששמו של הרחוב "נמל" מבטיח גם ים, נגיד רק שאת המים לא רואים מכאן, ולא מנופים או ספינות, או מנגד - אדריכלות קסומה. את האווירה ברצועת המסעדות יוצרים פה בעיקר האנשים והאנרגיות של משהו חדש שקורה, בלי להסתמך יותר מדי על עזרים חיצוניים. תורם מעט לוייב ציור הקיר היפה על הבניין הסמוך שציירו חבורת Broken Fingaz החיפאית, על מה שהיה פעם מועדון "החורבה" השם יקום דמו, שם נהגו חיילים מהצפון בתחילת המאה לשתות יותר מכפי קיבולתם (יפתח: עד היום אני פוסט טראומתי לטקילה).
צמוד לקרודו ניצבת מסעדה נוספת של מוסא, לוקס, שנחשבת לאחת המובילות בעיר. התפריט בלוקס מבוסס על המטבח הים תיכוני ערבי. בקרודו, לעומתה, השף הפליג לארץ אחרת, או כמו שאמר לנו המלצר בבלבול שהיה לרמז מטרים: כאן הקונספט הוא "טאפאסים מאיטליה". גם מבחינת אווירה, קרודו מציעה משהו אחר, שבמוקד שלו יציאה ובילוי, ועל כך מעידים שלושת הברים בפנים ושלל הדייטים והדאבל-דייטים שזרמו למקום.
אז האווירה נחמדה, הבעיה שגם האוכל נחמד. נחמד ולא יותר. מנות חביבות שמתאימות לערב סביב דרינק וחברים. צלחות הדגים שהגיעו בתחילת הארוחה היו המצטיינות של הערב, רעננות וצבעוניות, והפוקצ'ה שהגישו לנו על חשבון הבית הייתה רכה וטעימה, אבל הסיבה שלשמה התכנסנו, כלומר - אותם טוויסטים מקומיים לקלאסיקות האיטלקיות, נתקעו במכס ולא הגיעו ליעדם. הארנצ'יני חנק, האניולוטי סרטנים ביאס ואחריהם לא היה לנו חשק להזמין שום דבר. הבטנו בסועדים בלוקס הצמודה, סגורים מאחורי הוויטרינה, ולא יכולנו שלא לתהות, יכול להיות שעליהם עובר ערב מוצלח יותר?
מה אכלנו?
לאויסטרים (36 שקלים ליחידה) אנחנו כנראה אף פעם לא יכולים לסרב, ולכן פתחנו עם זוג טרי וקר שהוגש כמו שאלוהים התכוון, על מלח גס עם טבסקו ירוק ופלח לימון בצד. מוסא לא הסתבך עם פרשנויות אישית וסמך על השלל המקומי, ובצדק. האויסטרים היו שמנמנים ועדיני טעם עד כדי כך שלא רצינו לשתות מהיין כדי לא למחות את זכרם.
עם הצדפות הגיעה, באדיבות המסעדה, פוקצ'ה (24 שקלים) חמימה ורכה, טרייה מהטאבון שבתוך המסעדה, ושמנו לב שהיא עגנה על עוד כמה מהשולחנות. סלסת העגבניות והזיתים שליוו אותה היו מעט חסרי מעוף, אבל מי אנחנו שנלין על אוכל בחינם.
עוד מהטאבון הגיע אספרגוס (44 שקלים) נהדר. מנה בינונית-קטנה בת שלושה גבעולים שלוו בצזיקי קישואים קריר. זו לא הייתה מנה מאוד מורכבת או יצירתית, אבל מוצלחת, בעיקר הודות לשילוב של המטבל הקליל והחמצמץ עם הבשרנות הירוקה של האספרגוס. אם זו הרמה, חשבנו, אפשר להישען לאחור ולתת למנות לזרום.
יפתח: בהחלט טעים, אבל איכשהו קיבלתי ממנה וייבים של מנה ראשונה (טובה) באולם אירועים.
הברוסקטה עם פלמידה לבנה מעושנת כבושה בסמבוקה (52 שקלים), כבר התחילה לעשות פדיחות. שתי פיסות מיקרוסקופיות של לחם יבש וקשה ועליהן הדג, כשכל אחת מהן מספיקה לביס ורבע. הסמבוקה האיטלקית אומנם עשתה את העבודה ונתנה לדג הכבוש טעם עדין של אניס מעושן, אבל את הנזק שהלחם הפצפון עשה כבר לא היה ניתן לתקן.
ברומא התנהג כרומאי, בקרודו הזמן את הקרודו דג ים עם מסקרפונה ושמן זית (58 שקלים). גם מנת הדג הזו הייתה יפה וחביבה, וכשהצלחת פונתה נשכח גם הרושם. הפלפל האדום הוסיף צבע ועוקץ והאזוב נתן קיק נחמד, אלא שאז הגיעו הצנוברים והרסו את המסיבה. הצנוברים השתלטניים, וגם נטיפי המסקרפונה הלא קשורים, היו בגדר תפסת מרובה לא תפסת, ורק אחרי שהצליחה לדוג מהמנה את כולם, ויטה המשיכה לאכול מהמנה. סוף טוב הכל טוב.
וכעת אנחנו מגיעים לחלק המבאס של הערב. החיבור – לתחושתנו, המאולץ, לארץ המגף:
אנליוטי סרטנים (72 שקלים) – לא, לא ולא. האנליוטי הגיע בציר דגים בעל טעמים אינטנסיביים, חמוץ מדי ומלוח מדי ובוחן את עמידות החך, עשוי בצק עבה וכבד שבתוכו בשר סרטנים דחוס ויבשושי. מנה מבאסת. ביס וחצי והפסקנו לאכול.
אז ניסינו את הארנצ'יני פריקי (42 שקלים) עם עשבי תיבול, פרמזן וקרם אפונה. אומנם רעיון מעניין אבל בפועל הארצ'יני הפך לכדור חנק, דחוס מבפנים שמנוני מבחוץ, כשגם מצע האפונה לא הציל את המצב. כאן כבר הרגשנו שהסיפור מוצה וביקשנו חשבון וקינוח, מילפיי מקורמל עם קרם ריקוטה ופירות יער (46 שקלים) - שגם הוא היה? מנחשים? נחמד.
קרודו. הנמל 13, חיפה. טלפון: 077-4990499. לא כשר