אחוזת בית 3 היא מסעדה שאין ברירה אלא לחבב ממבט ראשון. קודם כל, הלוק: שילוב של קפיטריה אוניברסיטאית וחדר אוכל קיבוצי, עם מטבח פתוח, רחב ידיים, שמשקיף על הסועדים, אבל נוכחותו לא מעיקה ומפריעה. יש איזושהי הרמוניה בחלל הזה, והרחוב הצדדי בו המסעדה ממוקמת – ממש מול בניין הבורסה החדש – מעניק לאחוזת בית 3 איזה אפיל שהוא גם אופנתי, אבל גם שומר על איזו חמימות פמיליארית, לא קשיחה, לא מאיימת, ברוח יצירתית שהיא עצמאית, אך לא מרושלת ומאולתרת. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד שיש שם אווירה טובה וצעירה ומשוחררת וכיפית. על כמה מסעדות אפשר להגיד את זה בימינו? לא הרבה.
האוכל באחוזת בית 3 הוא לא רע. ויכול להיות שזו הבעיה שלו. זה אוכל שלא צווח לשמיים, ואנחנו הרי רגילים כבר לווליום הכי גבוה שיש. ישראל היא מדינה ים תיכונית של חריף וחמוץ, ואחוזת בית 3 היא לא זה ולא זה. ויש עם זה איזשהו עניין – כי ברגע שכולם צועקים, אתה לא יכול ללחוש. כי לא ישמעו אותך. ואני לא מגדיר צעקה כמשהו רע בהכרח. ממש לא. אני מדבר על צעקה. לא על צעקנות. אבל כשמסביב יש רעש, אתה צריך שישגיחו בך, ואני לא בטוח שאחוזת בית 3 היא מסעדה שקל להשגיח בה. בוודאי לא כשהיא מסתתרת ברחוב צדדי ומגישה אוכל בהשראה צרפתית ואיטלקית, ועושה את זה באיזו מינוריות משונה. לא בצניעות. במינוריות. כאילו שבנו שם תפריט בשביל החבר'ה, ללא מחשבה יתרה על כוחות השוק האכזריים.
אז מה עשו באחוזת בית 3 כדי בכל זאת להתקרב לטעמו של הקהל? הם הלכו חזק על הקטע המתוק. כל המנות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מוגשות ברמה משתנה של מתיקות. נניח, סשימי אינטיאס (48 שקלים) יכול היה לעבוד היטב עם פרוסות של ארטישוקים וקרם סלרי חמצמץ, אבל באחוזת בית 3 מתעקשים לזווג אותו עם קוביות של ג'לי יין לבן, דבש וגרניום. בשביל מה בדיוק? הג'לי מתוק ובעל טעם סבוני. זה כאילו שמישהו הגיש לך דג טוב אבל שכח לשטוף את הצלחת משאריות נוזל המדיח.
גם מנה של רטטוי שורשים (38 שקלים) היא מתוקה, למרות שיש בה פרוסות של לפת, שמעניקה מרירות מתונה. זו מתיקות שנובעת מהקרמול הטבעי של הירקות בתהליך הצלייה בתנור, והרטטוי מוגש כעוגה קטנה, מבנה עגלגל של פרוסות פרוסות, עם קצת סלסה ורדה חריפה בצד, תודה לאל. זו מנה טובה מסוגה, אבל, נו, מתוקה. כמה פעמים אני עוד אצטרך להגיד את המילה מתוק בביקורת הזאת? הרבה. תהיו סבלניים.
התפריט של אחוזת בית 3 לא גדול, וחציו מוקדש לפסטות. הזמנו שני חצאי מנות עיקריות. האחת, של רביולי סלקים ברוטב חמאה חומה ופרג (29 שקלים), והשנייה – לזניה זנב שור (36 שקלים). הכל היה עשוי היטב. אין לי טענות מיוחדות. הרביולי קשיחים ועדינים, בצק הלזניה אל דנטה. א-ב-ל, זה מתוק לי. מה אני יכול לעשות. הסלק – מתוק. רוטב החמאה החומה – מתוק. תבשיל זנב השור – מתוק. והפרג מזכיר לי אוזני המן. זו לא מתיקות דרסטית, בועטת, לוחצת. אבל זו מתיקות שיש לה נוכחות דומיננטית, גם לכשעצמה וגם בצוותא עם שאר המנות, ומתיקותה מזדקפת ומודגשת לנוכח התפריט השלם. ושוב, זה לא שהאוכל גרוע. הוא פשוט קצת מונוטוני. הקטע עם אוכל מתוק – בניגוד לאוכל חריף – זה שהוא לא מייצר אצלך תשוקה לאכול עוד ועוד. אוכל חריף הוא כמו תאונת שרשרת – אתה לא יכול להפסיק, אתה נפגע ורוצה להמשיך. אוכל מתוק סוגר דיון. מנה ראשונה או עיקרית שהיא מתוקה, לא מעודדת אותך למנה המתוקה הבאה. מתוק זה טעם מאוד לא סוציאלי. הוא אוהב להיות לבד.
אני כמעט מעז להגיד שהקינוח היה מיותר. כמה מתוק אפשר עוד לאכול? אבל בכל זאת, יש מתוק שכל המטרה שלו היא להיות מתוק, וכזה הוא איל פלוטנט (34 שקלים), הלא היא מנת איים צפים קלאסית. זה היה קינוח נהדר: אי צף של חלבוני ביצים מוקצפים, בתוך קרם אנגלז, עם תותים טריים ופתיתי קרמל. קינוח מצוין שיכול היה להתבלט עוד יותר אם כל הארוחה לא הייתה מתקיימת ברמות סוכר גבוהות מדי.
ואז הופיע ממרח תמרים
הארוחה השנייה היתה יותר מוצלחת וגם פחות מתוקה, באופן לא מפתיע. רוסט עגל (48 שקלים) היא מנה שמורכבת מפרוסות דקיקות של עגל ורדרד (בטמפרטורת החדר) ברוטב מונייר לימוני ועלים מתפצחים של כרוב סבוי. מנה מאוזנת, וכן, לא מתוקה, שמוגשת עם הלחם המצוין של אדון שיפון וחמאה (על חשבון הבית). הידד!
כדי להכין פורקטה (54 שקלים) לא מספיק לרצות להכין פורקטה טובה, ואני חושש שהשפים של אחוזת בית 3 צריכים עוד קצת להשתפשף במלאכה הזאת. הפורקטה הייתה שומנית, הרבה מעבר למקובל, ותפלה.
לעיקריות לקחנו קוק או ון (64 שקלים) – עוד מנה צרפתית קלאסית: כרעי עוף מבושלים ביין אדום וחמאה, מונחים על לביבת תפוחי אדמה, רושטי, עם בצלצלי פנינה חמצמצים וממרח תמרים. אני אתעלם ברשותכם מממרח התמרים שנמרח על דפנות הצלחת. תארו לעצמכם שהזמנתם מנה עיקרית והגישו לכם אותה עם נוטלה. אז בדיוק ככה. אבל כרעי העוף היו מבושלים לעילא, הלביבה הייתה פריכה והרוטב עמוק וחמאתי. כך בדיוק מבצעים קלאסיקה. ובלי נוטלה או ממרח תמרים בבקשה. אנחנו לא ילדים בגן חובה.
קרבונרה קלמרי ובייקון (76 שקלים) היא גרסה לא רעה לקרבונרה הקלאסית. הרוטב – חלמון, חמאה ופרמזן – היה מצוין, הפסטה טובה. הבייקון מעושן, ונוכחותו של הקלמרי מוסיפה איכות ימית ונגיסה. מנה טובה, ואף מילה על תהליכי היווצרותו של גלוקוז במהלך טיגון או בישול.
הקינוח, מוס שוקולד מריר (32 שקלים) היה לא מתוק במיוחד, כפי שמתבקש משמו, וזה, כמו שאומרים ביבי ובוראט – הצלחה גדולה. גרייט סקסס.
אחוזת בית 3 היא אחלה מקום ומסעדה לגמרי סבירה שצריכה לחשוב מחדש על מקומה בעולם בכלל, ותחום המסעדנות התל אביבי בפרט. אני אומר: תעזבו את המתוק הזה, תחדדו מסרים, תתמרכזו, תהיו יותר ישירים ואל תסתכלו לצדדים. זה רק ידכא אתכם. אם בחרתם לא לצעוק כמו כולם, אתם יכולים גם ללחוש בקול רם. בסופו של דבר מישהו ישמע אתכם.
אחוזת בית 3. אחוזת בית 3, תל אביב. 03-9339328