מן המפורסמות הוא שמסעדות בישראל לא מחזיקות מעמד זמן רב מדי, ואם כבר הצליחו להחזיק את הראש מעל המים – אז למה לא לחגוג את זה? החיים הם סיבה למסיבה, במיוחד כשמדובר במסעדה סינית כמו פקין. היא אולי אחת האחרונות שנותרו בז'אנר ההולך ונעלם. שריד פרהיסטורי למסעדות הסיניות של שנות השבעים והשמונים. התגעגעתם? אם לא לאוכל, אז לגעגוע עצמו.
פקין חוגגת עכשיו 40 שנות קיום. 40 שנה זה לא הולך ברגל. זה גם לא נוסע בסובארו סטיישן. פקין היא מחלוצות האוכל הסיני בישראל, אבל חובה עלינו לדייק במושג: זהו לא אוכל סיני שהגיע לכאן מסין. זהו אוכל אמריקאי-סיני שיובא הנה מאמריקה, על ידי אנשי עסקים, חלקם דיילים לשעבר, שהיו מספיק בני מזל כדי שיתאפשר להם לטוס במטוס (לא מובן מאליו באותם ימים). הם נחשפו לכל מיני מנות "אותנטיות", התרשמו מהפופולריות בקרב האמריקאים והביאו לישראל את הבשורה החדשה. הקהל באותם ימים היה פלבאי ופרובינציאלי וכל דבר חדש נראה לו כמו מהפכה תרבותית ענקית. במידה רבה זה גם היה ככה. אז נזרעו הזרעים לתרבות האוכל העכשווית, בין המבורגר של וונדי'ז לאגרול שמנוני. אדם צריך להכיר את עברו, גם אם הוא טובע ברוטב מתוק וזרחני.
בנסיבות אחרות, בוודאי שלא הייתי מרגיש צורך לבקר בפקין. בשביל מה? אבל החודש השיקו שם תפריט חגיגי, מוגבל בזמן (יש עוד שבועיים), שמציין את יום ההולדת ה-40 של המסעדה. בתפריט תוכלו למצוא מנות שקיימות גם בתפריט הרגיל, אבל גם כאלה שהועלו באוב לכבוד האירוע. ליד כל מנה מופיע ההקשר ההיסטורי והתרבותי שלה. זו מחווה יפה שפקין ארגנה לעצמה, לא רק לכבוד התאריך העגול, אלא גם כדי לציין את חזרתו של הבעלים המקורי, בני קלטר, לשורותיה. קשה להכחיש שיש תחושה של רטרו באוויר.
קלטר הוא מקורב לשעבר לאריק שרון, רחבעם זאבי ומשולם ריקליס. אליטות ישנות במלוא הדרן המתפורר. פקין עצמה נמצאת כידוע בשכונת צהלה, לצד סטקיית 206. פעם זה היה הצנטרום של מקבלי ההחלטות, הסלבריטאים, הספורטאים, הפוליטיקאים והעשירים כקורח. היום יש פופ מזרחי ו"משפיענים" באינסטגרם. זו לא אותה ישראל, חביבי, ואני אתאפק מלומר "וטוב שכך". המסעדה נמצאת כעת בשיפוץ אבל הקרמיקה המצוירת על הקירות עודנה שם. היא ספוגה בריחות סיגרים קובניים ורכילויות עסיסיות על דובי גל, ארנסט יפת, מיכל מודעי ודנוטה (אל תשאלו מה הלך שם).
אותו קלטר מסתובב במסעדה כמו שילוב של בעל קזינו ומלווה בריבית ממזרח אירופה. הוא נעצר ליד כל שולחן ומנהל סמול טוק חינני בעיניים מצועפות (את המנה הזאת העתקתי מאהרוני! אני הבאתי לישראל את הצ'ופ סואי!). יש קטע כזה עם אנשי עסקים אולד-טיימרז מסוגו – הם הלכו במדבר בשנים הכי שחונות וכעת מוצאים את עצמם במציאות היפר-קפיטליסטית, מגה-צרכנית, בולמוסית לאללה. איך אפשר להתרגל לזה? אי אפשר. זה או שעומדים בשיטפון או שנשטפים החוצה. ובינתיים אפשר לנהל סמול טוק אנכרוניסטי עם האורחים שהגיעו על טפם ומשפחותיהם. להזיק זה בטח לא יזיק.
לא הגענו לפקין עם ציפיות בשמיים ולא יצאנו בראשים מושפלים ממבוכה. הארוחה הייתה מצחיקה ונוסטלגית. כמו להיזכר בבדיחה טובה ששמעת פעם והיום כבר אסור לספר. כאמור, אוכל אמריקאי-סיני, מתוק להחריד, זו המורשת של פקין וזו הקללה וזו הצוואה. התחלנו, כמובן, איך אפשר שלא, עם "אגרול של פעם" (31 ש"ח), שמופיע בתפריט עם פרט הטריוויה הבא: "את האגרול הביאו לסצנה הקולינרית המקומית רפי שאולי ואלי אברמוביץ', שפתחו את 'סינגינג במבו' בשנות ה-60. מאז, כמעט כל מסעדה סינית שנפתחה הוסיפה את מנת האגרול לתפריט שלה". מעניין? את הנער שישב לידנו זה לא כל כך עניין. "מי זה רפי שאולי, אבא?", שאל ולא חיכה לתשובה. טמן את פרצופו באייפון. האגרול, על אף המטען ההיסטורי, היה עדכני לגמרי, ואני לא יודע אם זה דבר טוב או רע: אגרול שכמותו ניתן למצוא בכל סינית גרועה, מטוגן, ממולא בכרוב, עם רוטב מתוק בצד, שמשום מה זכרתי אותו הרבה יותר זרחני מכפי שהיה. אולי באייטיז הרטבים היו זרחניים בגלל אסון צ'רנוביל? אולי. גם רוטב חרדל נחת על השולחן. חרדל ואגרול? אין יותר כבוד לשום דבר במדינה הזאת.
לראשונות נוספות הזמנו "לבן בנוסח טונג" (58 ש"ח) ומרק חמוץ חריף (38 ש"ח). טונג, אם לא ידעתם, "היה השף הראשון שעבד במסעדת פקין". ולבן? חזיר, כמובן. זו מנה של חזיר קצוץ ומתובל עם אטריות זכוכית וחסה טרייה. בניקוי האטריות והחסה, זו מנה לגיטימית לגמרי במנעד הטעמים התאילנדי-טייוואני. המרק החמוץ-חריף כמעט גרם לי לבכות. לא בגלל שהיה נהדר. הוא היה בסדר גמור. אלא בגלל שמונוסודיום גלוטמט זה טעם כל כך דומיננטי של ילדוּת קולקטיבית. אלא אם כן דמיינתי את נוכחותו של ה-MSG. יכול מאוד להיות.
לעיקריות לקחנו עוף בלימון (69 ש"ח), שבחלק מהמקומות מוכר גם בתור עוף חמוץ-מתוק. צורת ההגשה של המנה היא הומאז' נפלא לימים תמימים יותר: העוף מגיע בתוך נייר כסף מעוצב כמו ברבור. כך היה אז, כך גם היום. במקור נהגו להבעיר אותה ליד השולחן. המלצרית שלנו קצת התעצלה והגישה לנו אותה בלתי מובערת בעליל. זו מנה של חזה עוף חתוך לרצועות, מצופה בציפוי שמזכיר סופגנייה או פנקייק, שוחה בסירופ לימון מתקתק. בתפריט כתוב שזו "מנה שהייתה גונבת את ההצגה מכל שאר המנות בתפריט". נו, אם כתבו אז כתבו. ישראל הייתה מדינה מוזרה.
העיקרית הנוספת הייתה "בקר בחצילים" (79 ש"ח), מנה שמסתבר שכיכבה בתפריט של יין-יאנג של אהרוני ונגנבה ממנו ללא בושה על ידי פרנסי פקין. גם מנה זו הייתה "הצלחה בן לילה" ו"להיט". האמת, זו מנה של נודליות ממוצעות, אבל אני מבין מה היה החידוש בזמנו – חריפה, דביקה, מתוקה, עזת טעמים. מנה שאשכנזים אוכלים כדי לשכוח ממאכלי בית אמא וסבתא. זו מנה ענקית (בפקין מתהדרים בגודל המנות). לקחנו אותה בטייק אוויי כי אם אתה לא לוקח מנה סינית בטייק אוויי הביתה אתה לא ראוי להיקרא בן תרבות, לטעמי.
לקינוח לא היה מנוס מלהזמין בננה ואננס מטוגנים (45 ש"ח). זו מנה שמגיעה אלינו היישר משנת 1979. ג'ון, השף הטייוואני שהחליף את השף טונג (מהמנה הראשונה. לשפים אסייתים לא היו שמות משפחה בזמנו), הכין את המנה כשלצידה כדור גלידה וכיסה אותו ברוטב מייפל ש"היה מצרך נדיר מאוד בתקופה זו". המנה נבנתה במיוחד עבור סם לואיס, השגריר של ארה"ב בישראל דאז. מעניין מה הם היו מכינים עבור טראמפ. הבננה והאננס היו מצופים בציפוי בצקי מתקתק, מכוסים ברוטב מייפל תעשייתי שהקשר בינו לבין מייפל אמיתי הוא מקרי ביותר, וטוב שכך. מייפל אמיתי לא היה עובד כאן. זה לא חלק מהזיכרון של המנה. הגלידה, וניל, הייתה ראויה באופן מפתיע. סיום קלאסי עבור ארוחה קלאסית שהחזירה אותנו במכונת הזמן, שלושים-ארבעים שנים אחורה. עם פריחת המסעדות האסייתיות המתמחות, המקצועניות, של השנים האחרונות, היה משהו מאוד חינני בארוחה בפקין. המסעדה הייתה מלאה בזוגות ומשפחות שזללו אוכל שהוא לא לגמרי רלוונטי לתקופתנו. לא תמיד צריך להיות רלוונטי. זה בסדר להיתקע בזמן. אפילו די נעים. מעייף כל הזמן לזוז קדימה.
פקין. משה סנה 54, תל אביב