גרקו היא לא מסעדה יוונית. היא אולי הייתה מסעדה יוונית לאיזשהו רגע. עכשיו היא כבר בגדר קונגלומרט יווני. יש לה שני סניפים. אחד בצפון תל אביב, ואחד שנפתח לפני כחודשיים בהרצליה. המסעדה ההרצליינית מפוצצת באנשים. מאות אנשים. אלפי אנשים. לא יודע כמה בדיוק. משפחות נוהרות אליה, ילדים, תינוקות, טינאייג'רז, הורים, סבים וסבתות, דודים ודודות, גרושים וגרושות, פוליאמורים, טרנסקסואלים וא-בינארים. ניסינו להזמין מקום לגרקו הרצליה. בקושי הצלחנו. שלחו אותנו לשבת בחצר. בפנים מלצרים חילקו דרבוקות לסועדים. למה לעשות קצת רעש אם אפשר לעשות הרבה רעש?
המלצרים מסתובבים עם אייפדים ומתזזים בין השולחנות כמו רובוטים משוכללים שדחפו להם פלפל חריף בתחת. הם יעילים. בטח שיעילים. אם לא יהיו יעילים, הם לא יהיו שם. גרקו היא גיליוטינה קולינרית. אין לה חוכמות. היא יודעת טוב מאוד מה היא עושה והיא עושה זאת ללא ייסורים או שאלות מיותרות. המסעדה שייכת לאיש עסקים שבבעלותו כמה וכמה מסעדות ומיזמים מצליחים, כמו גם מתחם אמריקה באבן גבירול בתל אביב שמתמחה בחיקויים גרועים של סטריט פוד אמריקאי. בגרקו מגישים אוכל יווני טוב. לעיתים טוב מאוד. אותנטי? אין לי מושג מה זה אומר. הכיסאות והשולחנות והמפות נראים "כמו ביוון". זו לא "טברנה", כי בטברנות לא משקיעים מיליונים. זו טברנת דיסנילנד. המוזיקה ברמקולים היא יוונית עם נגיעות של פוליקר וסרנגה. המלצר לא יודע לבטא את המילה "צזיקי". איך יידע? הוא פּישר מהרצליה.
גרקו היא לא מיזם ציני. אני מוכן לחתום על זה. אפשר להרגיש שהיא נהגתה כתוצאה מאהבה ותשוקה לאוכל יווני, ורצון לתרגם אותו לכסף גדול. בסך הכל זה די פשוט: במקום שווארמה מגישים גירוס, ובמקום חומוס – ממרח פאבה (אפונה צהובה). וכמובן שהרבה פחמימות וסלטים. יש כאן הבנה של צורכי הקהל הישראלי, חובב הנופשונים ואוכל הרחוב והסיפוקים המידיים, ביחד עם מקצוענות ברמה הגבוהה ביותר. כמעט גבוהה מדי. המנות מוגשות לשולחן בקצב מסחרר. תוך 10 דקות-רבע שעה כבר סיימת את הארוחה. זה ברור שהמטרה היא לחפף אותך כמה שיותר מהר ולפנות מקום לסועדים הבאים. זה בסדר, לא נעלבתי. גרקו היא מכונה ולא נעלבים ממכונה. זה מקדונלד'ס יווני. הכל מהיר וממהר ורועש ורוגש. אם תחפשו כאן נשמה, לא תמצאו. מצד שני – נשמה זה אוברייטד. שתי הארוחות שאכלנו בגרקו היו מספקות ומהנות לחלוטין. זה הרבה יותר ממה שאפשר לומר על הרבה מסעדות בישראל. גרקו היא תחנת כוח של תענוגות פשוטים.
בארוחה הראשונה הזמנו להיטים מוכרים כמו צזיקי (36 ש"ח) וסקורדליה (38 ש"ח). שניהם מתובלים בחוזקה, הרבה שום. המון שום. לצידם, כיכר של לחם מחמצת (22 ש"ח) שהייתה טרייה וחמימה. אתה מנגב את מה שצריך לנגב, כי זה מה שישראלים יודעים לעשות – לנגב. זו תנועה לא רצונית ובגרקו יודעים לתרגם תנועות לא רצוניות לרצון אמיתי.
לקחנו גם "גווארוס" (48 ש"ח) – אנשובי קטנטנים מקומחים ומטוגנים בשמן עמוק. איזה חטיף כיפי. אם היה צדק בעולם, הפופקורן האמריקאי הדלוח היה מוחלף באנשובי ים תיכוני.
פאבה עם תבשיל טלה (76 ש"ח) זו הגרסה של גרקו לחומוס עם בשר הקנוני. קוביות הטלה התבשלו לאיטן ביין לבן עד לריכוך מושלם והוגשו על גבי ממרח האפונה הצהובה, עם זרזיף של שמן זית וביצה כבושה שהוסיפה טעם חמצמץ למנה הדי כבדה הזאת. כאמור, הטעמים הם פמיליאריים, לא צריך לנסוע רחוק מדי. זה בשר טלה וזה סוג של חומוס והכל מוכר ואהוב. כמו לבקר את סבתא שלך בבית אבות.
מבחינתי המנה המצטיינת הייתה כיסוני פסטה (84 ש"ח) ממולאים בגירוס עגל וכבש עם בצל מטוגן. הכיסונים, מבצק יוגורט, היה חסונים וגמישים. המילוי היה הברקה של ממש. להכניס שווארמה לתוך רביולי זה מעשה חצוף ומשעשע. הרוטב – יוגורט ואורגנו – כבר לוקח אותך למחוזות השישברק. במנה הזאת חורגים מהאוטומטיות של התפריט של גרקו לכיוון מעט יותר יצירתי, וזה עובד היטב. הכיסונים האלה מעולים.
לקינוח לקחנו "רווני טופי וחלב" (42 ש"ח). זו למעשה עוגת סולת מטוגנת בשמן עמוק ומוגשת בתוך שלולית של טופי. לי זה הזכיר שוקופאי של הבורגראנץ'. אני אומר זאת במלוא ההערכה והסלידה.
הביקור השני שלנו בגרקו הוכתר אף הוא כהצלחה. כדי לא ליהנות שם אתה באמת צריך להיות עוכר שמחות מקצועי. לקחנו ממרח פאבה (48 ש"ח) ללא תוספות. הממרח היה טוב, אבל מעט אנמי. קצת מלח, לימון ושום לא היו מזיקים לו. לעומת זאת, "טירוקפטרי" (36 ש"ח) הוא ממרח של פלפל קלוי, פטה וגבינה כחולה והוא ממש התפוצץ מרוב טעם וארומה חזקה. ניגבנו את שני הממרחים עם "לחם הרים יווני" (38 ש"ח) – שתי שכבות דקיקות של בצק, ממולאות בגבינת קפלוטירי ופטה, צרובות בגריל ומעליהן – זילוף נדיב של דבש. זו לא פחמימה. זו פנטזיה אירוטית על פחמימה.
גירוס עגל וכבש (68 ש"ח) שהוגש על פיתה יוונית מסורתית מהסוג שעוטף שיפודי סופלקי, עם עגבניות בגריל, בצל סגול וצזיקי, היה ראוי לגמרי. עומד בסטנדרטים של שווארמיות לא רעות בכלל. זה לא מובן מאליו. את הגירוס הזה אפשר היה לפקשש במיליון דרכים. בגרקו הצליחו למקסם את טעמי הכבש, להחמיא לו עם צזיקי חמצמץ ולעטוף אותו בפיתה נהדרת. באמת שלא צריך יותר מזה וגרקו לא יודעת לעשות יותר מזה, אז זה במילא לא משנה.
סובלקי מוסר ים (74 ש"ח) הם למעשה קציצות מוסר שמוגשות עם יוגורט, עגבניות צלויות ועשבי תיבול. נו, זה קבב דג סטנדרטי, שאין לי שום דרך לבוא אליו בטענות. כמו שאתם רואים – הרמתי ידיים. נסתתמו טענותיי. גרקו סתמה לי את הפה.
לקינוח הזמנו טארט תאנים (42 ש"ח) שהיה אמור להיות מוגש עם גלידת מסטיקה, וחבל שלא. הגלידה הייתה גלידת יוגורט סתמית. הטארט היה חמאתי מדי, עשיר מדי ולא מי יודע מה טעים. כמו ניסיון ראשון של קונדיטור מתחיל.
אין לי כוונה להתווכח עם ההצלחה של גרקו, וגם אין צורך. זו באמת מסעדה מוצלחת מסוגה. אם אהיה בהרצליה, אחזור אליה בכיף. ואביא איתי את הילדים, ההורים והחתולים שלי.
>> בשבוע שעבר חזרנו לזכאים ולצוענייה
גרקו הרצליה. שדרות אבא אבן 9, הרצליה. 09-7404747. לא כשר