"יאסאס", אמרה לנו המארחת בכניסה למסעדת גרקו. "סליחה?" שאלנו. "יאסאס. שלום ביוונית", התעקשה. "יאסאס גם לך, יאסוס יאסאס", השבנו, חצי בצחוק. טוב שהיא לא מחויבת גם לשבור צלחת על הרצפה ולנגן ריף בבוזוקי. אבל מה שללא ספק נוצר כדרישה מטעם ההנהלה התגלה כמחווה מנומקת ומגובה באקססוריז כשהתיישבנו במקום. התפאורה המסנוורת בצבעי כחול, לבן, כסף וזהב, עשרות בקבוקי האוזו מעל הבר, המוזיקה היוונית ברקע וכמובן התפריט - הוכיחו שבגרקו ממשיכים לקחת את החוויה היוונית ברצינות. וכמו שעשו האמריקאים לאוכל המקסיקני, גם פה יצרו קפסולה יוונית אופטימלית מותאמת לחך הישראלי. יאסאס לפנים.
מאז שנפתחה ב-2013 גרקו הספיקה להפוך לאימפריה יוונית בישראל, קונסוליה לא רשמית עם ארבע מסעדות ועוד אחת בדרך באילת; מעדניות ובוזוקיות (בהרצליה ובכפר סבא); ספר מתכונים; ושירות משלוחים חרוץ שמספק ממרחי סקורדליה וסובלקי (ככה מסתבר מאייתים סופלקי) לכל החפץ בהם ברחבי גוש דן. לצד אלו נפתחה אוזרי (מהמילה אוזו) הממוקמת במרחק כמה צעדים מהמסעדה המקורית, ובה אפשר ליהנות מקפה יווני ומאפים, אבל גם אוכל חם, לוחות שחמט, מחזיקי מפתחות מצדפים (ב-128 שקל), קוקטיילים טו-גו, מגבות, כלי אמייל ועוד. כל דבר שאי פעם התקשר ליוון בדמיון שלכם נמכר שם בגרסה יפה ויקרה. יש מצב שאפשר לקנות שם גם פילוסופיה ומקדש. בקיצור, יוניברס יווני שעושה חשק לקנות דליים של שמן זית ולהזמין טיסה לאתונה, או לוותר עליה כי הכל כבר פה ונעים לעין ולעיכול. אז חזרנו לחופשת בזק בסניף הראשון שהקים צביקי עשת יחד עם השף אליאב גולדנברג באזורי חן, כדי לגלות אם הקסם עוד ישנו.
הגענו בצהריים (תפריט זהה לערב) בלי ילדים, ומרוב התרגשות מיד הזמנו שני צ'ייסרים של אוזו פלומרי. אלכוהול בצהריים, איזו זכות. "הפעם האחרונה שהייתי שיכור ביוון בלי ילדים הייתה בטיול לפני הצבא בסנטוריני", יפתח נזכר, "ואז איבדתי את ההכרה פעמיים ועשיתי שלוש תאונות על הטוסטוס ששכרתי בלי רישיון". וויטה: "תזכיר לי רגע, איזה ילדים? אקרופוליס! קלימרה!"
עלה לנו האוזו
כשהגענו למסעדה חצי מהשולחנות עמדו ריקים ורוב הפעילות התרחשה בחלק הצידי של המסעדה, שם רץ פס נע של שקיות משלוחים ממותגות. עד שהגענו לעיקריות שמחנו לגלות שהמסעדה התמלאה, המוזיקה התגברה מעט ויחד איתה האווירה השמחה. או שאולי עלה לנו האוזו. השולחנות התמלאו בזוגות, משפחות ואנשים שעובדים יחד שיצאו לאכול צהריים כי בטח ניצחו במכרז. יצא לנו להזמין כמה פעמים מגרקו, לרוב עם חברים, בעיקר כי תפריט המשלוחים מצליח להזין את כולם: את הגדולים שאוהבים שום, חריף ופירות ים, וגם את הקטנים שמעדיפים שיפוד סובלקי ולביבות. יש משהו מאוד נעים בידיעה שאתה מזמין אוכל ממקום חי ולא ממטבח רפאים שנועד רק לשליחויות. כאילו אנחנו מקבלים הביתה לא רק טעימה של ה"גרקו", אלא מעט מהאווירה של ה"יאסו!". וזאת כנראה אחת הסיבות שהמחירים - שהם לא זולים לאוכל עממי - מחליקים יחסית בקלות בגרון.
דאקוס טרטר ים (68 שקל)
ביקשנו מהמלצרית המלצה למנות שלא מופיעות בתפריט המשלוחים, ופתחנו עם דאקוס טרטר ים, שזו למעשה ברוסקטה ועליה גבעה של מוסר ים קצוץ בגסות, עגבניות, עשבי תיבול, צלפים גדולים, צ'יפס ארטישוק והבסטי שלנו באותה ארוחה: סקורדליה - ממרח שום, שקדים ושמן זית שיחזור אלינו ושוב ושוב. הטרטר היה עמוס מרכיבים ולא לגמרי הבנו איך אוכלים אותו מבלי שהכל יישפך על הסנטר, אבל אנחנו גאים לעדכן שעמדנו במשימה. הודות לטריות חומרי הגלם והתיבול החמצמץ, הדאקוס היה קליל למדי, ולמרות גודלו הוא לא סתם את התיאבון.
צ'יפס זוקיני (48 שקל)
כמנה ראשונה נוספת לקחנו צ'יפס זוקיני עגול ודקיק, שמוגש עם תוספת צזיקי. הצ'יפס כבר היה ממש כיף גדול, כשהציפוי הקריספי אחראי להנאה והזוקיני לאשליית הבריאות.
גירוס עגל וכבש (72 שקל)
בעיקרית חלקנו שתי מנות. התחלנו בגירוס עגל וכבש, בעיקר כי חשבנו שמן הראוי להזמין את אחת ממנות הדגל של המטבח היווני. הגירוס, השווארמה היוונית, מגיעה פרוסה על לאפה בגודל בינוני כשעליה הבשר והבצל סגול, ובצד הרטבים. בקיצור, גירוס גרסת "עשה זאת בעצמך". אבל מה אמורים לעשות פה בדיוק? לחתוך פיסת לאפה בסכין ומזלג ולהעמיס עליה בשר ורטבים? הבשר עצמו היה בסדר, לא איזה גרויסע מציאה, והפיתה הייתה קרירה ובבירור לא עברה על האש. פרידג' טו טייבל. הערנו למלצרית והיא מיד התנצלה והציעה להביא לנו מנה חדשה. המסקנה העיקרית מהסיפור הזה הייתה שלא חייבים להזמין גירוס במסעדה יוונית, ומסעדה יוונית גם לא חייבת להציע גירוס, במיוחד כשיש בארץ שפע מקומות לאכול בהם שווארמה דונר מעלפת.
מרק דייגים מפארוס (84 שקל)
סביב העיקרית השנייה - מרק דייגים מפארוס - התגלעה מחלוקת לא קטנה. מדובר במרק דגים סמיך וכורכומי עם ירקות שורש, עגבניות, דג ים ותוספת מולים וקלמרי, שבתוכו שט עוד טוסט/דאקוס חרוך ועליו חבר שלנו, ממרח סקורדליה.
ויטה התלוננה שהמרק מלוח מדי, ושקשה ליהנות ממנו ללא פרוסת לחם. בקלמרי היא חשדה שהוא מופשר כי היה רך מדי (ואם כן - איך הגענו ל-84 שקל?), ולבסוף נאלצה לפלוט אותו כמו הליידי שהיא למפית. מצד שני, את הטוסט היא שיבחה. יפתח דווקא אהב את המרק (במילותיו שלו: "לא מלוח מדי יא בכיינית"), אבל כן מצא עצמו שולף שבר חד של אחד המולים מהפה כמו להטוטן ששולף חרב.
עכשיו השאלה מה עושים. אם האוכל בסך הכל טעים, האווירה מהנה והצוות פמיליארי כאילו זו המסעדה של אבא שלו, אבל לא מדהים-מדהים-מדהים לך - האם תתלונן? יש משהו מאוד לא נעים בדחף להתבכיין על חוויה שהיא לא גרועה, אבל גם לא נהדרת. פתאום עולות כל מיני תהיות, אולי אנחנו סתם קטנוניים? החלטנו בכל זאת להתלונן על חתיכת הצדף השבורה במרק. לא למען עצמנו, אלא למען הדורות הבאים ושיפור השירות במסעדה, שעכשיו היא כבר רשת, אבל פעם הייתה חלום. המלצרית שוב התנצלה בענייניות, אמרה שמיד תעדכן את המטבח, וכשחזרה אלינו, אחרי שביקשנו להזמין קינוח, הביאה עוד אחד על חשבון הבית. וכך הגענו למנה האחרונה עם שני קינוחים סותרים בתכלית.
קיימאקי (48 שקל, על חשבון הבית)
ראשון נחת על שולחננו קינוח הפיצוי, קיימאקי של כוונות טובות. קינוח מתוק-מתוק וגדול-גדול, של גלידת יוגורט עיזים סמיכה עם שקדים קלויים ורוטב פטל ריבתי. אי אפשר היה להפסיק לאכול מהקיימאקי גם כשממש רצינו, וכשהגיע הקינוח שהזמנו כבר לא יכולנו לגעת בו.
מאפה 12 האלים (58 שקל)
מאפה 12 האלים, הקינוח שבחרנו מהתפריט, הוא בעצם בצק פילו מטוגן במילוי פטה, פרג ושומשום שחור ולבן. זו לא מנת קינוח במקור, אבל היא טבולה במספיק דבש כדי לתפקד ככזו. אלא שאחרי הגלידה לא יכולנו לשאת את התנגשות הטעמים, ולכן ביקשנו לארוז את המאפה הביתה. בערב, בבית, נהנינו ממנו מאוד, אפילו בטמפרטורת החדר.
נו, שווה את הבייביסטר?
ויטה: פעם היה לי במשרד קרם הגנה מהשמש של ד"ר פישר, הבקבוק הקלאסי. בכל פעם שהרגשתי שהפלורסנט חונק אותי, נמרחתי בקרם כדי לרמות את האף והמוח שלי שאני בעצם בחופשה. זה היה טריק דבילי שלא עבד לאורך זמן, אבל לכמה רגעים הרווה אותי נחת. לצאת לדייט צהריים במסעדה סופר-דופר-יוונית, עם קצת אלכוהול ומוזיקת טברנה, נתן את אותו אפקט. זו לא הייתה חוויה מושלמת שנרוץ לחזור עליה, כמו שגם חופשה בחו"ל היא לא חוויה מושלמת, אבל זה היה ביקור שכל כך נהנינו וצחקנו בו, שלא נשארו בנו מטענים כלפי המסעדה. אני שמחה על מה שיש לי, ואת הדברים האלה אני כותבת אחרי כוס קפה. לא שוט של אוזו.
אה. ולא צריך בייביסיטר בדייט צהריים. מה שצריך זה לא להיות שכיר.
גרקו. אורי צבי גרינברג 25, תל אביב. טלפון: 03-7411022. לא כשר