לפני שבועיים כתבתי שאין יותר מסעדות פועלים בישראל כי אין יותר פועלים עבריים. זה פאסה. אז מה יש במקום? מסעדות של הייטקיסטים. כי זו מדינה של הייטקיסטים או כאלה שרוצים להיות הייטקיסטים או יהיו הייטקיסטים בעתיד או היו הייטקיסטים בעבר. אני מודה שזה שם קצת פחות סקסי, "מסעדות הייטקיסטים", אבל זה מה יש. האותנטיות מתה, יחי המאה ה-21. וזה כבר ז'אנר בפני עצמו: ישראל מוצפת בהייטקיסטים רעבים. כשהם מרימים את עיניהם ממסך המחשב, הם נוהרים החוצה ומחפשים מקומות לאכול בהם. יש להם דרישות לא צנועות, להייטקיסטים האלה, ולכן סביב מקומות העבודה שלהם נפתחות מסעדות שהן מעל לממוצע, ובוודאי מעל למה שהיה מקובל באותן "מסעדות פועלים" צנועות ומיתולוגיות.
במתחמי הייטק בהרצליה ותל אביב כבר יש סצינות קולינריות שוקקות חיים, אם אפשר להשתמש במילה קולינריה בהקשר הזה. חברינו ההייטקיסטים הסתובבו כבר בעולם במסגרות נסיעות עבודה. יש להם חך מפותח, יש להם העדפות משלהם. אבל גם בזה אין צורך להגזים יותר מדי. "מסעדות הייטקיסטים" הן לא חלק מתרבות האוכל. כלומר, הן כן, אבל זה לא העיקר. הן בעיקר חלק מהקפיטליזם: תאכלו ארוחה עסקית ותחזרו מיד לעבוד.
בפארק המדע של רחובות, בין הבניינים של חברות הביוטק וההייטק, ישנה מסעדה חדשה בשם פיאטו. זו מסעדה איטלקית רחבת ידיים. מעוצבת היטב. שילוב בין מראה כפרי, עֶצי, עם מרפסת ומדשאה הצופה אל הכביש שממנו כולם מתים כבר לחזור הביתה. האוכל, איטלקי, הוא בחירת מחדל פופולרית. מסעדות מסוג זה, שממוקמות באזורים שוקקים של אנשים עובדים, מסתמכות על מוסכמה מאוד בסיסית: אתה לא מצפה לאכול בהן אוכל גדול. אתה אפילו לא מצפה שיהיה יותר מדי טעים. אלה מסעדות שמתמלאות בצהריים ומתרוקנות בשעות הערב. הן מסעדות שימושיות שנמצאות בדיוק באמצע של הסקאלה. לא פשוט מדי, לא מורכב מדי. בקיצור, אוכל סחי.
פיאטו היא מסעדה סחית ואני אומר זאת בכל החיבה. אוכל איטלקי הפך כבר מזמן לסטנדרט ישראלי שאין עליו עוררין ואין עליו ויכוח. בפיאטו מגישים אוכל איטלקי חביב, לא מדהים, גם לא רע. בהתחשב בזה שעד לפני כמה שנים הגישו בישראל פיצות עם גבינה צהובה – עשינו כאן איזו דרך. כמובן שצריך גם להתחשב במרחק הפיזי והרוחני מתל אביב. במובן הזה, רחובות, לפחות ברמת הבאזז התקשורתי, מסמנת את עצמה כישות קולינרית מתפתחת. עוד ועוד מסעדות נפתחות. פיאטו היא חלק ממגמה. הגיע הזמן שברחובות תהיה מסעדה איטלקית נורמלית, לא? כנראה שכן.
ואכן, נורמליות היא שם המשחק, לטוב ולרע. הזמנו עסקית אחת (89 ש"ח). העסקיות בפיאטו לא יקרות, בוודאי לא לכיסו של ההייטקיסט הממוצע. קיבלנו מנה ראשונה – פולנטה של תירס טרי. הפולנטה הייתה לא רעה. מתקתקה ושמנתית במידה. היא שייכת לאסכולה מאוד מסוימת: יש טבחים שסבורים שלא צריך לסנן החוצה את קליפות התירס מתוך הפולנטה. זו אסכולה של עצלנים כי הסינון דורש מאמץ נוסף. נכון, הקליפות לא מפריעות לטעם, הן רק הופכות את המרקם של הפולנטה ללא נעים. פולנטה לא אמורה להיתקע בשיניים.
המנה העיקרית בעסקית הייתה פילה של מוסר שמוגש בחמאת עגבניות ו"כריות של ניוקי". יש הרבה דרכים נדושות לתאר ניוקי. עננים, כריות או כל מטאפורה אחרת למאכל רך ואווירירי. במקרה הזה, התיאור בתפריט לא היה נאמן לאמת. הניוקי לא היו דומים ל"כריות", בוודאי לא כריות מהסוג שקל להירדם עליהן בלילה. הם היו קשים ודחוסים. חמאת העגבניות הייתה מוצלחת: שילוב מדויק בין חמאה לעגבניות טריות ומרוסקות. פילה המוסר היה בעייתי, בלשון המעטה. הוא סבל מארומה דגית דומיננטית, עדות מצערת לכך שלא היה טרי בהכרח.
דרוש: קינוח למבוגרים
הסתפקנו בעסקית אחת. עם כל הכבוד, אין לנו עסקים דחופים. אנחנו לא עובדים באזור. עברנו לתפריט הרגיל. בפיאטו אפשר להזמין חצאי מנות. זו גישה נכונה, בוודאי עבור מי שלא מעוניינים להתפוצץ מרוב אוכל ולפגוע בפריון העבודה שלהם. חצי מנה של לזניה ציידים (25 ש"ח) הייתה מצוינת. הטובה בארוחה. מנה ללא התחכמויות. הלזניה מגיעה בקדירה קטנה ולוהטת. בשר הלזניה – בשר צלעות בקר שהתבשל במשך הלילה – היה רך ועסיסי. דפי הלזניה שמרו על מוצקות סבירה. רוטב העגבניות קיבל מרירות עדינה, כתוצאה מהשהייה בתנור. אכלנו חצי לזניה והצטערנו שלא הזמנו גם את החצי השני.
חצי מנה של רביולי ריקוטה וערמונים (32 ש"ח) הייתה לא טובה. כיסוני הרביולי היו עשויים בצורה לא אחידה. קשים בקצוות, רכים מדי במרכזם, עדות לכך שהוצאו מהקפאה ולא בושלו כראוי. הם הוגשו ברוטב בסיסי, לא רע, של שמן זית, שום, זיתי קלמטה וערמונים שהיו לא טריים, מתוך שקית בוואקום.
הזמנו גם פיצה פיאטו (65 ש"ח). החדשות הטובות: בפיאטו מגישים פיצה מצוינת. דקיקה, בצק פריך. רוטב עגבניות מעולה. לא יותר מדי מוצרלה, וגבעולים דקיקים של אספרגוס. לפי כל החוקים. החדשות הרעות: משום מה, זו פיצה שמוגשת כשעליה פזורים נתחים של רוסטביף. מה לפיצה ולרוסטביף? אל תשאלו אותי. אני לא המצאתי את זה. בזמן שהפיצה נאפית בתנור, הרוסטביף זוכה למנה מיותרת של חום, ומתבשל יתר על המידה. הבשר הופך צמיגי. טעמו הולך לאיבוד על גבי הפיצה. הוא מפריע לה להתבטא. תעשו לי טובה – שימו רוסטביף בסנדוויץ', או עירום על גבי צלחת. אל תשימו אותו בפיצה.
לקינוח, לקחנו מוס שוקולד (36 ש"ח) שמגיע עם גלידת וניל ומוס אגוזי לוז וטוויל קקאו, על גבי פס של פאדג'. בקיצור, עוד ועוד מרכיבים, שמסתירים עובדה מאוד בסיסית: זה היה קינוח מתוק מאוד, שילדים ייהנו ממנו. למיטב ידיעתי, ילדים הם לא הייטקיסטים, ולכן – הגיע הזמן להגיש למבוגרים קינוחים של מבוגרים. לא רק בפיאטו. זו בעיה כלל-ישראלית.
פיאטו היא מסעדה קלאסית למקומות עבודה. מוגש בה אוכל ישיר, הגון, איטלקי, כי כולם אוהבים אוכל איטלקי. ואם כולם אוהבים, אין צורך להתעמק יותר מדי בניואנסים. להייטקיסטים יש בסך הכל שעה של הפסקת צהריים. הם לא מבקרי אוכל עם יותר מדי זמן פנוי.
פיאטו, פקריס 2, פארק המדע, רחובות, טלפון: 08-6341234