חזרתי אל מתחם הגולף בקיסריה. לא כדי לשחק גולף. מי משחק גולף בימינו? רק הטייקונים, האוליגרכים והעשירון העליון. חזרתי כדי לבקר במריפוסה - המסעדה שהחליפה את המסעדה האחרת שהייתה שם עד לפני כמה חודשים, סזרינה של מאיר אדוני, שנסגרה באופן תמוה בגלל איזה סכסוך שותפים או משהו כזה. חבל. סזרינה היתה מסעדה טובה. ומריפוסה? היא הבינה מהר מאוד מי קהל היעד שלה. מהר מדי.
העניין הוא כזה: כשאתה מבשל לאנשים עשירים, אתה לא אמור לקחת סיכונים מיותרים. עשירים אוהבים להישאר באיזור הנוחות שלהם. אין להם שום כוונה להתנסות בדברים חדשים או להיות הרפתקנים. מה רע להם? יש להם מסעדה מתחת לבית, שני מטר ממגרש הגולף, ובשביל כל האנשים הרגילים מחדרה והסביבה? גם הולך. מסעדה ידידותית לסועד, בלוקיישן של ההון והשלטון. בקיצור, זה לא מקום לאקספרימנטים. כאן צריך לתת את המובן מאליו, עם כמה טוויסטים לא משמעותיים וקישוטים קולינרים, כדי שבכל זאת לא יהיה יותר מדי משעמם. אסור שהעשירים ישתעממו. הם עוד עלולים להעביר את כל העסקים שלהם מחוץ לישראל. ואז מה יהיה? כל הכלכלה הישראלית תקרוס! ובגלל מה? בגלל חתיכת דג?!
למריפוסה יש שלושה שפים. לא פחות. לא ברור מי צריך שלושה שפים במסעדה אחת, אבל זה עסק שלהם והם יחליטו כיצד לחלק את הרווחים ביניהם. שלושת השפים עבדו במסעדת מסה, שידועה בתור היכל העשירים והנובורישים, כך שיש להם ניסיון רב בסיפוק תאוותיהם של אלו שיכולים להרשות לעצמם. גם מסה היא לא מסעדה לאניני טעם. זו מסעדה לעשירים שחושבים שהם אניני טעם. ומריפוסה ממשיכה פחות או יותר את הקו שלה – פשטות במסווה של יוקרה. הייתי אומר שמריפוסה היא מסעדת פועלים של עשירים. היא מציעה תפריט לא חדשני, לא מרגש, די שמרני, טיפל'ה אקזוטי ונגיש לחלוטין. חומרי הגלם בסיסיים – סלמון, טונה, דגים מחקלאות ימית, חציל, טחינה, פרגית ופילה בקר. וכמובן: כבד אווז. אי אפשר בלי כבד אווז במסעדה בקיסריה. זה כמו מלך בלי כתר. הטעמים – דומיננטים וחזקים, מתוקים ולא יותר מדי חריפים. אין כאן ניואנסים או איזון. נותנים לעשירים בראש והולכים לשחק גולף.
הארוחה מתחילה עם פרעצל (14 ש"ח) שהוא לא פרעצל יהודי במהות המקובלת שלו. יותר בייגלה ירושלמי שעוצב לצורה של פרעצל עם זעתר מלמעלה, ולצדו: טחינה ואריסה ביתית. בתפריט כתוב שמנת הלחם הזאת מגיעה עם לימונים כבושים וחריפים, אבל כבר מזמן למדנו שמסעדות ישראליות לא מחויבות למה שכתוב בתפריטים שלהן. ומה אם אני אלרגי לאריסה? זה לא מעניין אף אחד. התפריט לא קשור למציאות. זו המלצה תיאורטית בלבד.
אגב, הפרעצל הוגש על גבי נייר פרגמנט לבן שעליו הודפסו סיסמאות ניו אייג׳יות כמו "האהבה תמיד מנצחת", "פרפרים הם חופשיים", "חייה את הרגע", "באתי, ראיתי, ניצחתי", "המזל מעדיף את האמיצים", ו"תאמין שאתה יכול ואתה כבר בחצי הדרך". איזה בולשיט מפואר. מסוג השקרים שמספרים בסדנאות לשיפור עצמי. תחשוב טוב - יהיה טוב וכל השטויות האלה. כיווצ'צ'תי את הנייר עם הסיסמאות החלולות, שמתעלמות בגסות מכך שהעולם הוא אכזרי ומחייך רק לעשירים, המקושרים ויורשי ההון, וניגבתי איתו את האף.
המשכנו עם קוביות טונה אדומה (58 ש"ח) שמוגשות עם כדורי אורז פריכים, קרם חצילים וקרם פלפלים קצת חריף. אם דיברנו על טוויסטים בעלילה, אז כדורי אורז פריכים אמורים לגאול את הטונה הנאה משיממונה. אבל הטונה היא לא באיכות מי יודע מה, ושום דבר לא יציל אותה. לא טעמים קצת חריפים, לא כדורי אורז מתפצפצים ולא קרם חצילים בנאלי. יש כאן קרקס שלם שנועד להסתיר אמת עגומה אחת: דג נא צריך להגיש באיכות מעולה. זהו. זו דרישה קטגורית פשוטה. כל השאר זה משחקי ילדים וסיפורי סבתא.
ברולה כבדי עוף (62 ש"ח) היא מסוג מנות הגימיק שאולי מלהיבות כשהן מופיעות על גבי נייר, אבל מתרסקות בחיים האמיתיים: פטה כבד עוף שמוגש קר, היישר מהמקרר, ומעליו שכבת סוכר שרופה, כפי שנהוג בקרם ברולה. ויש גם פירורי קרמבל, תבלינים וצמד תאנים צלויות (בתפריט הובטחה ריבת תות עץ פקיסטני. אז הובטחה). זו מנה שלא הייתי מגיש אפילו בתור קינוח מרוב שהיא מתוקה. כמות סוכר באמת אסטרונומית שמוחקת כל זכר לטעמים אחרים. עצמתי את העיניים ולא זיהיתי שמדובר בכבד עוף. באותה מידה זו יכולה הייתה להיות גלידת וניל או סורבה נעלי ספורט.
לעיקריות, לקחנו פסטת חלמונים (78 ש"ח) ופילה אמנון (108 ש"ח). הפסטה הוגשה עם חלמון כבוש, פנצ'טת טלה ופטריות. אגב, הפטריות לא הופיעו בתפריט. במקור היה אמור להיות שם תרד. נו, למה אתה כזה קטנוני? פטריות או תרד, זה לא כזה הבדל גדול. בשניהם יש את האות ת' בשם. הפסטה בושלה יתר על המידה, היתה דהויה ורופסת, וטבעה בשומן של הפנצ'טה. לא חוויה נעימה במיוחד. כמו ללקק את מד השמן ברולס רויס.
פילה האמנון, דג זול שהבחירה בו היא די משעשעת (תארו לעצמכם מולטי מיליונר שאוכל מושט), קורמל בסויה והוגש לצד עוגה דקיקה של אורז פריך (למישהו במריפוסה יש חולשה לאורז פריך), ברוטב עגבניות גראם מסאלה שהיה לא מספיק חריף, עם סלט קטן של עלי בזיליקום ותועפות של בצל מטוגן, שכמובן, כלל לא הופיע בתפריט. ואם אני לא סובל בצל מטוגן? זו מנה שמציגה חשיבה נכונה, וביצוע בינוני בלבד. צריך להגביר כאן את ווליום הטעמים, אבל הבעיה היא שחייבים להתחשב בקהל היעד – חריף, אבל לא חריף מדי, מתובל, אבל לא מתובל מדי, כדי לא להעליב אף אחד ולא לעשות צרבת. בקיצור, דרדל'ה למיליונרים וכאלה שלא מחפשים יותר מדי צרות.
הילה של רחוב בתירוץ יוקרתי
בארוחה השנייה, בחרנו לתת סיכוי נוסף לברולה כבדי העוף (62 ש"ח). הפעם המלצר הזהיר אותנו מבעוד מועד שהמנה מוגשת עם תאנים ולא עם ריבה כפי שכתוב בתפריט. המנה עצמה כבר הייתה הרבה יותר מאוזנת – פטה הכבד הוגש בטמפרטורת החדר. שכבת הסוכר היתה דקיקה יותר, וטעמו הבשרי של כבד העוף הורגש ולא עומעם על ידי מתקפה בלתי קונבציונאלית של מתיקות איומה.
לקחנו גם מעורב דגי ים (54 ש"ח), מנה שהיא עוד הוכחה להתדרדרות ההדרגתית של המושג "אוכל רחוב" – קוביות דג לא מזוהה שהוקפצו בכמון ופלפל שחור. התבלינים נשרפו וקיבלו מרירות לא נעימה. קוביות הדג איבדו מטעמן, הפכו צמיגיות, והוגשו על מצע של טחינה, יוגורט ועגבניות צלויות. זה משהו שלא הייתי מזמין בדוכן של פיתות בתחנה מרכזית, ובטח שלא בצלחת במסעדה בקיסריה. מעין מצב ביניים קונספטואלי: לא מספיק טוב להיות מוגש במסעדה, ויותר מדי גרוע בשביל להיות "אוכל רחוב" אמיתי. אז מה זה? ניסיון לארוז מחדש את ההילה של הרחוב, בתירוץ יוקרתי, שכאילו ממציא מחדש את מה שפעם אכלנו ככה על הדרך, עם טחינה שנוזלת על היד. והתוצאה: לא זה ולא זה. חרטוט פסאודו-אותנטי עבור תיירים או אוליגרכים דוברי רוסית שלא אכלו מעורב בחיים שלהם.
לעיקריות הזמנו פילה בקר (148 ש"ח) ופרגיות בגריל (92 ש"ח), שתי מנות בשר שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליהן זה שניתן לאכול אותן גם עם שיניים תותבות. חבל שלא לקחנו איתנו את סבתא שלנו, אבל היא מתה לפני יותר מ-20 שנה. הפילה היה פילה. מה אפשר להגיד על פילה? שהוא פילה. הוגש ברוטב יין שהיה קרוב יותר לסירופ, ופירה חמאתי. הפרגיות היו פרגיות. מה אפשר להגיד על פרגיות? שהן פרגיות. הן שחו בתוך ציר בקר שהפך למרק, עם ניוקי צמיגיים, עגבניות צלויות, פטריות וקונפי שום. שתי מנות בשר סתמיות לחלוטין. אי אפשר להלל אותן, אי אפשר לקלס אותן. הן חביבות כמו שהן גרועות, וגרועות כמו שהן חביבות. אני ממליץ עליהן לאנשים שלא מתעניינים באוכל.
לקחנו גם שני קינוחים שהיו, כמה מפתיע, מתוקים בטירוף. וכשאני אומר בטירוף, אני מתכוון לקן הקוקיה. כזה טירוף. קנולי מנגו (38 ש"ח) הוא קנולי ממולא במוס מנגו (מתוק לאללה), עם קציפת מסקרפונה (מתוקה לאללה), מרמלדת פסיפלורה (מתוקה לאללה), קראמבל חמאה (מתוק לאללה) וסורבה פירות יער (חמוץ).
בננה, קרמל וקפה (42 ש"ח) הוא מסוג הקינוחים המקסימליסטיים שלא ברור לי איזה מהמרכיבים שנכתבו בתפריט אכן הופיעו גם בתוצאה הסופית שעל גבי הצלחת, וזה לא ממש משנה – זה היה בליל בלתי מזוהה של מוס קרמל מלוח (שלא היה מלוח), בוואריה וניל (מתוקה לאללה), פירורי מילפיי מקורמל (מתוקים לאללה), בננה מקורמלת (מתוקה לאללה), זביון קפה (מתוק לאללה) וגלידת ריקוטה (מתוקה לאללה). איזו סמטוכה (מתוקה לאללה).
אז יש מסעדה חדשה במתחם הגולף בקיסריה. קוראים לה מריפוסה ואין סיבה לחזור אליה אם אתם מתקשים לסגור את החודש. ואם אתם מיליונרים – תעשו מה שבא לכם.
מריפוסה. מתחם הגולף, קיסריה. 04-6265000