מסעדת L28 נמצאת בחזיתו של בניין משרדים. הייתי כותב "תמים למראה", אבל אין בו שום דבר תמים. זה בניין שמפעילה עמותת סטארט אפים. לא כל כך מעניין אותי לחטט בענייני העמותה הזו - מי מנהל אותה, מי עומד מאחוריה - ברגע שאתה מתחיל לחטט בדברים האלה, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. הבניין מאכלס כל מיני חברות הזנק למיניהן. בתוך החדרים דחוסים סמנכ״לים ממולחים, מתכנתים גאונים וממציאי אפליקציות מטופשות. הם הולכים עם עיתון לשירותים ומחממים פיירקסים עם אורז וקציצות במיקרו. ממש כמו כולם. מה, לא? המסעדה גם היא סטרט אפ בפני עצמה. למעשה, זו לא מסעדה. זו "פלטפורמה קולינרית". ככה הם קוראים לזה. פעם היו מסעדות, היום יש "פלטפורמות קולינריות". אל תיתנו למושגים החדישים לבלבל אתכם. בעולם ההייטק יודעים להשתמש במילים מפוצצות כדי לתאר את הדברים הכי בנאליים והכי מיותרים. L28 היא בסך הכל מסעדה. ליתר דיוק: פופ-אפ של מסעדה. השף מתחלף כל חצי שנה. זה מין קונספט שכזה. מי שמתפעל את כל האופרציה הם האחים ירזין שחתומים על אינספור הצלחות וכישלונות בתחום האוכל. L28 היא לא כישלון חרוץ. היא גם לא הצלחה גדולה. בשפה סטארט אפיסטית הייתי אומר שאין לה סיכוי לעשות אקזיט. האקוסיסטם שלה בעייתי. לא הייתי מוציא אותה לסבב גיוס נוסף.
השפית הצעירה שקיבלה לידיה את L28 לחצי שנה הקרובה היא אחת, שולי וימר, שעל פי הקומוניקטים שנשלחו לעיתונות – עבדה בריבר קפה בלונדון. אני אמור להתרשם מזה? אולי. נגיד שהתרשמתי. אכלתי פעם מנה נהדרת של יונה צלויה בריבר קפה. את זה אני יכול לומר בוודאות. האם וימר ראויה להנהיג מטבח של מסעדה, אפילו מסעדת פופ-אפ? אני לא בטוח. לתפריט שהיא העמידה ל-L28 יש כוונות טובות. רואים שזאת מישהי שהפנימה את הדיבור החדש של ״עונתיוּת״ ו״מקומיוּת״. בסדר, גם תוכי יכול לדקלם סיסמאות של אחרים. היא הביאה איתה גם כמה מנות אנגליות למשעי שלא בטוח שמישהו התגעגע אליהן מאז שהמנדט עזב את הארץ. אנחנו לא באמת צריכים יורקשייר פודינג בחיים שלנו כאן. יש גם פסטות. המון פסטות. יותר מדי פסטות. תפריט של שש מנות ראשונות, שש עיקריות. קורקטיוּת נוסח ריבר קפה הלונדונית. או סתמיוּת ישראלית טיפוסית. יחליט מי שיחליט.
החלל של L28 אמור להרשים את אורחיו. הוא מרשים במידה מסוימת. אין בו שום דבר חדש או מסעיר. עיצוב קורקטי כמו האוכל. נכון, מהתקרה הגבוהה תלויים גופי תאורה פלורסנטיים, המטבח מפואר ופתוח והכיסאות נורא נוחים ומרופדים. נו, יופי. להתלהב מהעיצוב של המסעדה הזאת זה כמו להתלהב מתיק של לואי ויטון. הרי רואים ששפכו שם המון כסף. אז מה החוכמה? יש כסף, יש עיצוב. זו משוואה נורא פשוטה. בואו לא נעשה מזה ביג דיל. נכון, המסעדה נראית טוב, "מיליון דולר", וזה כל הסיפור. זו מעשייה עם סוף ידוע מראש. באו, השקיעו, אולי גם יברחו אחר כך. במושגי הדלדול והצמצום העכשוויים בעולם הקולינריה, אנחנו אמורים להודות לאלוהים שקיימת כזו מסעדה, שהשפע ניכר בה. אבל L28 היא כמעט פרויקט אמנותי נטול מטרות רווח. סוג של אינסטליישן שעסוק יותר בנראות, בראווה שאמורה להחצין את ערכי ההייטק והסטרט אפ (גלובליות, הצלחה, עושר) מאשר בדבר עצמו. אפילו הגינונים כאן הם לכאורה טיפ-טופ בנוסח המשמעת בקמפוס של גוגל או משהו כזה. למלצרים יש מדים כחולים ואייפדים בידיים. הם נראים ממושמעים ולחוצים. מסתובבים אבודים בחלל הגדול. עד שמישהו ניגש אלינו, היינו יכולים להמציא אפליקציה חדשה לאייפון. היינו קוראים לה Get Waiter. מלצר בלחיצת כפתור שמגיע אחרי רבע שעה ועושה טובה שהוא בכלל מסתכל לכיוון שלך.
הנה הבעיה העקרונית: התפריט של L28 לא מצליח להחזיק את החלל הגדול ולא תעזור עמותת סטארט אפים ולא יעזור ההייטק ולא ווייז ולא המדים הכחולים של המלצרים ולא מיליוני דולרים. דבר ראשון, יש כאן חוסר דמיון. בהצהרת הכוונות שמופיעה בתפריט (בשביל מה בדיוק? כדי להשוויץ? במה?) כתוב שמדובר ב"חוויה קולינרית ייחודית, דינמית ובלתי נשכחת". אני הייתי נמנע מהצהרות בומבסטיות כאלה, מכיוון שהן ניתנות להפרכה בקלות. דבר שני, הביצועים ב-L28 לקויים בתכלית. קחו למשל מנה ראשונה של נודי (62 שקלים), אותן כופתאות איטלקיות, כאן עשויות מסולת וממולאות בלבנה, בציר של עלי גפן. בצק הסולת עוּבד יתר על המידה והיה צמיגי לחלוטין, הלבנה הייתה בעלת טעם ניטראלי (זה לא דבר כל כך רע), והציר? לקרוא למים הדלוחים והתפלים האלה בשם "ציר"? נו באמת. זו לא העונה של עלי הגפן ועלי גפן משומרים לא יכולים לתת את אותו הטעם ואותה ארומה. אז למה להשתמש בהם? כדי לתת את התחושה שמדובר במאכל "מקומי"? תעשו לי טובה, בחייכם.
למנה ראשונה נוספת הזמנו "דג עונתי" (56 שקלים). המלצר הדגיש זאת כמה פעמים: דג עונתי, דג עונתי, דג עונתי. כאילו שזו מנטרה שהוכתבה לו על ידי מנהל משמרת אכזרי במיוחד. זה בסך הכל היה סשימי של אינטיאס חביב שמוגש עם רסיסי פיסטוקים וסלט של שומר, לימון ופתיתי צ׳ילי. הסלט, אגב, הוא הדבר הטרי היחידי שאכלנו בשתי ארוחות שם. הנה עוד בעיה של L28: בניגוד ליומרות הים תיכוניות, האוכל כבד. מה זה כבד. כבד ומבושל ארוכות ופחמימתי. מפגש משונה בין ישראל, אנגליה ואיטליה. ובסופו של דבר, זה לא זה ולא זה ולא זה. התוצאה היא מצב ביניים מהוסס שמעיד על חוסר ביטחון וגימגום קולינרי. השפית ניסתה להביא את האינדיבידואליזם שלה לצלחת וכל מה שיצא לה זה קדחת.
לעיקריות הזמנו עוד פסטות. רוטולו (72 שקלים) הוא מעין לזניה מגולגלת וחתוכה לפרוסות, ממולא בעלי חובזה, תרד, גבינת המאירי, קרם חציל, חמאת אורגנו וכמה צנוברים מלמעלה.
אפשר לעשות כל כך הרבה דברים טעימים עם חובזה ותרד, עזי טעם, נכונים לזמן והמקום, מי צריך את הרוטולו הזה? מאכל כבד, דחוס ושוב – תפל. לא מדובר כאן בתיבול מאופק ומעודן, אלא בליקוי טכני וקונספטואלי. פסטה לא טובה שאונסת חומרי גלם מקומיים להפוך למה שהם לא אמורים להיות.
גם קווטלי (69 שקלים) או מה שאמור להיות קווטלי, היא מנה שלקויה טכנית. קודם כל, הפסטה. זה קווטלי כמו שאני קווטלי, אבל אין צורך להיות קטנוני לגבי הצורה שלה. מדובר בפסטה קצרה, עשויה במקום, מצוינת, מבושלת בול. היא מוגשת עם ראגו שייטל ופירורי גבינת פיקורינו ושני עלי נענע. הצרה שהיא השתכשכה במי בישול עכורים. ממש טבעה בתוכם. בקיצור, קיבלנו מי בישול חסרי טעם עם פסטה ובשר מבושל שמנסים להיחלץ מגורלם המר ולא מצליחים.
הקינוח, לעומת כל הארוחה, היה מעולה. "איטון מס" (42 שקלים) הוא באמת קלאסיקת קינוחים של הממלכה הבריטית, שמקורה, כך חושבים, בבית הספר היוקרתי, איטון. אבל ביוגרפיה לחוד. כאן יש גרסה באמת מקומית לאיטון מס שחוגגת את פירות ההדר שלנו: דפי מרנג, פלחים של תפוזים ופומלות וקרם הדרים. קינוח שהצליח לרענן את הבטן והחך מכל הפסטה ומי הבישול והצירים הדלוחים.
חזרנו לארוחה שנייה והחששות של הארוחה הראשונה הוכחו כנכונות. מנת הנודי (62 שקלים) הפעם הייתה עשויה בצורה יותר טובה. הכופתאות היו אווריריות ורכות. הלבנה, לעומת זאת, הייתה הרבה יותר חמוצה. הציר היה, עדיין, דלוח, תפל ואפילו שמנוני. לעלי הגפן היה גוון עצוב, נטול ברק, לא טרי. כמו גופה של עלה גפן שנחנטה בפורמלין.
הזמנו גם ברוסקטה של ממרח קוד מומלח (54 שקלים). לא סתם מומלח. מאוד מומלח. אבל אם אתה מזמין קוד מומלח, אתה לא יכול לבוא בטענות אליו אלא לעצמך. ולמרות זאת – מגיעות שש פרוסות של לחם, נוטף שמן זית (איכותי), עם כמות מופרכת של ממרח מלוח, שהיה אמור להגיע עם ״גרמולטה פטרוזיליה ולימון״ (אני עדיין מחכה לה). ומה עם איזה ירק טרי כדי לאזן את הדבר המלוח הזה? איזו עגבנייה? מלפפון? אפרסמון? במקרה הכי טוב, זו מנה של בר בליסבון. מה הקשר שלה למסעדה הזאת, לעזאזל?
לעיקריות, הזמנו את מנת הקווטלי (69 שקלים) שהפעם הייתה עשויה מעט יותר נכון. היא לא טבעה במי בישול עכורים, אבל זה רק הדגיש כמה שמדובר במנת פסטה סתמית ופשוט לא טעימה. אין לי דרך אחרת להגיד זאת. זו פסטה שאפשר גם לקבל בבית קפה כזה או אחר. אין בה ייחוד או טכניקה יוצאת דופן, פרט לפסטה עצמה. סתם פסטה במלוא מובן המילה.
העיקרית השנייה הייתה לחי עגל בבישול ארוך (118 שקלים) שמוגשת עם יורקשייר פודינג ועלי מנגולד חלוטים. זו גרסה של ה"סאנדיי רוסט" האנגלי שמוגש מדי יום ראשון בפאבים ברחבי הממלכה לשעבר. רק שבמקום הבשר הצלוי קיבלנו לחי עגל (עשויה מושלם, נימוחה ומתפרקת מעצמה), במקום הירקות המכובסים – עלי מנגולד תפלים, והיורקשיר פודינג, אותו מאפה כמוש שרק אנגלים יכולים לאהוב? ובכן, יכולנו להסתדר בלעדיו. זה שוב מחזיר אותי לתפריט של L28, שאת ההיגיון הפנימי שלו כנראה שרק השפית יכולה להבין. היא יודעת מאיפה היא הגיעה ולאן היא הולכת. כנראה שהוא מייצג אישיוז שיש לה עם ההגירה לאנגליה והחזרה לישראל. אנא עראף. משהו כזה.
לקינוח הלכנו הפעם על משהו מקומי – עוגת סולת (42 שקלים) שמוגשת עם "סירופ עשבים ביתי" ושמנת חמוצה. מזל שהיה שם הסירופ והשמנת, אחרת היינו נחנקים. זו בסך הכל עוגה בחושה, שחסרונותיה מודגשים לנוכח ה"איטון מס" של הארוחה הראשונה. יוחזר המנדט? אולי. האם נחזור ל-L28 כשהקדנציה של השפית הנוכחית תסתיים בעוד חצי שנה? ניתן עוד צ׳אנס? אני לא יודע. לא רוצה להתחייב. אולי כן, אולי לא. תלוי במדד החדשנות ובועת הדוט-קום (מה לאוכל ולזה?).
>> בשבוע שעבר המבקר אכל באייבי
L28 . לילנבלום 28, תל אביב. 03-9003560. לא כשר