מחוץ לבר האוכל דפי (Depi), פועלים שופכים בטון על המדרכות וסוחבים צינורות פלסטיק ענקיים עד אמצע הלילה. תל אביב נהרסת ונבנית מחדש, מעל ומתחת לאדמה, וכל המהלך שאמור להפוך אותה לעיר עולם הייטקיסטית מאופיין בסחבת בירוקרטית נוראית שהופכת את חיי התושבים לסיוט מתמשך. כולם מחכים שזה ייגמר כבר. אנחנו, הסועדים, יושבים בפנים ומתבוננים החוצה, אל הלכלוך והרעש והבלגן. המנות מתעכבות לצאת. חצי שעה, עוד עשר דקות, פתאום כמה יוצאות במכה אחת ואז עוד עיכוב, ואופס, שכחנו את המנה הזאת, שכחנו את המנה ההיא, הסטייק יצא פושר, כנראה נשכח גם הוא. המלצרים, כמו הפועלים בחוץ, סובלים מדיסאוריינטציה מקצועית. לא ברור מי מוביל, מה קורה ומתי זה יסתיים. לא יכולנו שלא לראות בכך איזושהי מטאפורה למצבה הכללי של העיר: תל אביב תופסת מעצמה עיר עולם גלובלית ובפועל תקועה בבוץ כאילו שהייתה כפר בשטייטעל. ובאופן דומה, מסעדות תל אביביות חושבות שהן הקרם דה לה קרם של התחכום הקולינרי, השפיץ של השפיץ, אבל מתנהלות כמו פונדק דרכים כושל שתקוע בשומקום.
ולמרות זאת, דפי הוא מקום חמוד. באמת חמוד. חמדמוד אפילו, עם שאיפות קטנות וביצועים סבירים בהחלט, רוב הזמן. כאמור, זה בר אוכל, לא מסעדה חלילה, כי מסעדות זה רעל כלכלי ואסור בתכלית האיסור לקחת את הסיכון ולפתוח אחת שכזאת, אחת שרק תהפוך את חייך, שף יקר, לגיהינום מתמשך ופוטנציאל לפשיטת רגל. אז פותחים בר אוכל, כי בר 51, במרחק שניים-שלושה קילומטרים משם, כבר עשו את זה קודם ואפילו בהצלחה גדולה, אז למה לא להעתיק? זה לא בושה להעתיק מתלמידים מצטיינים.
דפי לא מתיימרת להיות מקורית, לא בקונספט שלה ולא בתפריט, וזה בסדר גמור, אף אחד לא יבוא בטענות על כך שלא מגישים שם בשר ביזון או סשימי לווייתן. גבולות הגזרה משורטטים מרגע שהתיישבת על הכיסא. ממחלקת ה״סנקס״ (למה, הו, למה, לקרוא למתאבנים בשם כה מאונגלז ועילג?) הזמנו כמה מנות שניתן לפגוש בכל מקום אחר: ארנצ׳יני (17 שקלים), אותם כדורי אורז איטלקיים, שכאן מזכירים יותר כדורי פלאפל, עם מטבל חריף בצד. תארו לעצמכם שני כדורי פלאפל וקצת סחוג ב-17 שקל. מה שנקרא: בעל הבית השתגע.
טרטר ״ירושלמי״ (32 שקלים) של אינטיאס קצוץ, מגיע בתוך שתי פנכות של בצק פילו. זה גם קטע עכשיו, הקעריות האכילות האלה. פתאום הן צצות בכל מקום, בכל תמונת אוכל באינסטגרם. מי היה מאמין שבצק פילו יהיה הלהיט הפוטוגני החדש, אבל המציאות היא באמת מעבר לכל דמיון. מנה טובה, אגב. אינטיאס משובח, קצת קרם פרש, קצת חריף, הפילו הזה. אחלה ״סנק״.
המשכנו עם סיגר ממולא בשר שרימפס וסרטנים (38 שקלים). גם סיגרים זו מגיפה שיצאה מכלל שליטה, מנה באמת מאוסה שהגיע הזמן לתת לה לשבת על הספסל לאיזה שנה-שנתיים. אבל זה סיגר בסדר גמור, טובלים אותו באיולי בזיליקום וליים ומנסים לשכוח שאכלת עוד אלף כאלה רק בחודש האחרון.
המתאבן האחרון היה ברזאולה (34 שקלים) שמוגשת על שתי פרוסות דקיקות של לחם מחמצת עם חומץ בלסמי ושום קלוי. נחמד בסך הכל. מה יכול להיות רע? מתאבנים מהסוג הזה מופיעים לאחרונה בלא מעט מסעדות (פרונטו, משייה). המחיר הוא לכאורה נמוך, אבל התמורה גם היא מועטה, לפחות כמותית. ובאופן כללי, כדי להבין את יחסי העלות תועלת במקום כמו דפי, צריך להיות מתמטיקאי או מומחה לחישובים ואומדן כמויות. יש משהו מאוד מבלבל בארוחה כזאת. המחירים התכווצו ואיתם התכווצו גם המנות, כך שבסופו של דבר, קנה המידה נותר דומה. כלומר, ממש לא זול. זו צו השעה בימינו: למקסם את מה שאפשר למקסם, כי במילא אין יותר מדי. האוכל הוא מופע צד של ההיגיון העסקי.
כך, מגיע המבורגר (49 שקלים) ולרגע נדמה שמדובר בהמבורגר צעצוע של ברבי. קטנצ׳יק כזה, מיניאטורה שכמעט צריך לחפש בזכוכית מגדלת. והמחיר? עיניכם הרואות. 80 גרם של בשר בקושי, לא שקלתי, לחמנייה רכה, תפוחי אדמה באטר מטוגנים, מצוינים, ובסך הכל, שוב, מנה לא רעה בכלל, אם מתעלמים מיחסי הגודל, ואפשר להתעלם. למקום כמו דפי לא באים כדי להתפוצץ, ואולי טוב שכך.
כרישה (42 שקלים) בושלה ביין לבן ומוגשת עם פרוסות תפוחי עץ ושומר. מנת ירקות מצוינת. לצידה, בריוש (25 שקלים) אוורירי להפליא; פיצטה (56 שקלים) היא פיצקל׳ה לא מוצלחת בכלל. בצק צפוד וקשה, עם המון בצל שהחליף, משום מה, את הארטישוק שהופיע בתפריט. מי שאוהב בצל על פיצה, שיבדוק את עצמו. מה שכן, היו על הפיצטה המון עלי ראשד, וזה הומאז׳ יפה למסעדות הפרסיות שנמצאות בשוק לוינסקי הסמוך.
הזמנו גם טורטליני ריקוטה (66 שקלים) עם קוביות בייקון, פלפל שחור, אפונה ומרווה. פסטה ממולאת עשויה היטב, בצק דק וחסון; קריסטל שרימפס נהדרים (78 שקלים) שמגיעים שלוש יחידות, מוגשים בציר שלהם, עם אניס, יין לבן וחמאה; ונתח סינטה (84 שקלים) שהמילה ״קטנה״ היא באמת קטנה עליו. הייתי אומר שזה סטייק ליליפוטי שגם הגיע פושר משום מה. בשלב הזה באמת שהרגשנו כמו גוליבר בארץ המנות הגמדיות.
לקינוח הזמנו ברד פודינג (33 שקלים) עוד אחת מהמנות האלה שיש בכל מקום, והיה, כן, ממש לא רע, עם ליקר אמרטו, דובדבני אמרנה ומסקרפונה. סיום לארוחה שככל שהייתה קטנטנה ופיצית, כך הייתה ברמה לא הרבה יותר גבוהה, אבל גבוהה דיה. ארוחה מספקת לחלוטין שבסופה יצאנו החוצה ונשמנו אוויר מלא באבק ופיח, טבענו בתוך בטון ונעלינו התמלאו בחצץ וזיפזיף. איך אפשר לא לאהוב את תל אביב, אה?
>> בפעם שעברה אכלנו בים הסיני ונשרפנו
דפי (Depi). דה פיג'וטו 23, תל אביב. טלפון: 03-5552920. לא כשר