בשנים האחרונות שוק הכרמל נהיה מקום שמאוד קל למצוא בו משהו טוב לאכול. עברו חלפו הימים שבהם היה צריך לפתוח ג'י.פי.אס כדי למצוא את הבוריקה המדוברת (עברו גם הימים מאז שמכרו מכשירי ג'י.פי.אס) ואין גם מה להתבחבש בין סמטאות כרם התימנים בדרך ל"בר הסודי החדש". השפע קיים, והכל זמין ומזמין ובולט לעין, מהבורקס הטורקי ועד בורקס הסרטנים המפורסם של הבסטה. המחיר של הזמינות הזאת הוא כנראה, ובכן, המחיר. האווירה עדיין בלאדי, אבל המחירים כבר בלאדי מרי. אז יש יווני ותאילנדי וגיאורגי, מסעדת דגים ומסעדה בשרית, וגבוה ונמוך, ועכשיו יש גם בר יין, מהטעימים והמקסימים שביקרנו בהם.
"שפוי" הוא הדבר שהשוק חיכה לו. מקום קטן, מעוצב ביד אוהבת שאספה קצת מפה וקצת משם, תמונות וינטג' ועוד קישוטים אקלקטיים, עם אוכל מעולה ואווירה פריזאית משהו של סנוביות קז'ואלית. כמה הוא סנובי? הבר עובד רק בימים שלישי-חמישי אחרי השעה שש, על בסיס מקום פנוי. כמה קז'ואלי? ביום פועלת באותו החלל מסעדת האוכל הביתי הוותיקה "המקום של ענת". עם המעבר מחיית יום לחיית לילה נפרשות על השולחנות מפות נעימות למראה ועליהן כד פרחים קטן ונר, היינות מוצאים למדפים ובמטבח במקום קציצות - אוקטופוס קונפי בשומן טלה.
שפוי נפתח לפני כחודש על יד אנשי מסעדת M25 הסמוכה, והשף יונתן בורוביץ' נמצא במקום ומבשל בעצמו את האוכל (עם קצת עזרה). לא מפתיע מן הסתם שמתוך המנות שטעמנו באותו ערב המענגות ביותר היו הבשריות, אם כי במקום יש גם מנות צמחוניות ומבוססות דגה. שם הבר הוא כנראה אנטיתזה למסעדת הבשרים, שהיא גדולה, רועשת ותוססת לעומת הפינה האינטימית שמהרמקולים שבה בוקעת מוזיקה היפסטרית ששיזאמנו כמה פעמים באותו ערב. הבעיה היחידה של השפוי היא בכלל הברכה שלה: לא בטוח שהמסעדה מוכנה להייפ המשוגע והמוצדק שאופף אותה, ויש יותר ממתינים בחוץ מסועדים בפנים. מי שמוכן לחכות בסבלנות מוזמן לאכול כאן, מי שלא - מוזמן ללכת. יסתדרו גם בלעדיו.
מהבחינה הזאת, שפוי בהחלט העמידה אותנו במבחן פילוסופי-חברתי. כשהגענו, בסביבות שמונה, כבר חיכו בחוץ לא מעט אנשים. ביקשנו להירשם, נאמר לנו שאין רשימות. המסעדה לא רוצה להתעסק בחלק המלוכלך של ניהול ההמון. אז מה עושים? "שואלים מי אחרון, ומחכים". זוג אחד הצביע על זוג שני שהצביע על שלישייה, "אתם אחריהם" אמרו לנו. תפסנו את אחד השולחנות שהעירייה הציבה במקום, ואז התחיל הלחץ האמיתי. פרצופים חדשים הגיעו ואיש לא שאל מי אחרון. הם פשוט נעמדו קרוב-קרוב לפתח המסעדה. נכנסנו לסטרס הרגיל של הישראלי הממוצע, זה שחרד בצורה כמעט היסטרית לטריטוריה שלו, מפחד שידפקו אותו, שיעקפו אותו, שייקחו ממנו, שלא יישאר. ארוחה שמתחילה בהמתנה כבר הייתה לנו, בבר היין תרצה, אז חיכינו שעה וחצי בחוץ. כאן המצב היה שונה: ארוחה שמתחילה גם בהמתנה וגם במאבק.
ואז יצא מנהל הבר, שאל בחיוך נעים מי הבאים בתור, וכולם פשוט ידעו. הדבר קרה והסתנכרן, ואנחנו הרגשנו די מטופשים. מה הבעיה בעצם להסתדר אחד עם השני? אם בתחילת הערב חשבנו שזה לא שפוי לתת לנו להתייבש תוך שאנחנו מסתכלים על האחרים כמו על חפץ חשוד, עם התקדמות התור זה נראה לנו לא שפוי להיות כל הזמן במתח הזה שדופקים אותך, שאתה חייב מנהיג חזק שיווסת את התנועה. ואז הגיע האוכל ובכלל שכחנו מהכל. הכל היה יותר טוב מטוב. הכל היה פשוט מושלם.
בפעם האחרונה: אז מה אכלנו?
התפריט בשפוי כתוב על לוח, הוא משתנה לפי חומרי הגלם הזמינים בשוק ומה שהגיע מהעולם שבחוץ, והמחירים של המנות הקטנות נעים בין 12 ל-56 שקל. אנחנו פתחנו עם צלחת של ברזאולה יפה ופרוסות תאנים (38 שקל) עם מעט בלסמי ושמן זית איטלקי. מתיקות התאנים השתלבה פנומנלית עם הנקניק הפרוס דק-דק. מנה פצצה והתחלה נהדרת ומבטיחה לארוחה.
האוקטופוס קונפי (58 שקל), שבושל בשומן טלה, הגיע לפני צלחת הדג הכבוש שהזמנו, ואולי זה קצת חבל כי הוא גנב לדג את ההצגה. חתיכות התמנון היו רכות מאוד, והרוטב הבשרי נספג בכל עד שלרגעים זה הרגיש כמו תמנון בטעם טלה. גם תפוחי האדמה קיבלו שדרוג מהשומן, והכל התחבר למנה נפלאה. מאחר שעוד כמה סועדים הזמינו את המנה, וכאמור, המסעדה קטנה, הלכנו הביתה עם ריח הבישול שדבק בחולצה, שזה אולי נשמע רע, אבל המנה הזאת הייתה כל כך טובה שהיה דווקא נחמד להיזכר בה גם אחרי שחזרנו הביתה.
סלט העגבניות והדג שנכבש במקום (42 שקל) היה סוג של פרידה מהקיץ, עם בצל חמצמץ ועגבניות בשלות. זו הייתה המנה היחידה שלא גרמה לנו להיאנח מאושר. הדג היה "ימי" מדי לטעמנו. אולי כמנה פותחת זה היה נסלח.
המשכנו לשפיץ שייטל (46 שקל) מעושן בסגנון רוסטביף, שהוגש לצד פרוסות מלפפונים דקות בחומץ. פרוסות הבשר הנאות למחצה נעטפו טעמי חרדל ושמן עדינים מאוד, עם כמות מלח מדויקת שהדגישה את מיצי הבקר הנפלאים, ונזכרנו שזו מסעדה של אנשי בשר. רמה גבוהה. המלפפונים היו ליווי נהדר וסיפקו את ההגנבה של הטעם ואת הקיק הנדרש.
למרות שבתפריט קרצו לנו מנות צמחוניות נוספות, כמו ברוקולי ופרמזן, סיימנו עם עוד ביס בשרי: תבשיל זנב שור (56 שקל). מנה של בשר מפורק שגם פירק אותנו, מלא טעמים, עם תפוח אדמה דרוס, חרוך היטב בקצוות, ומעל פטרוזיליה רעננה. זו הייתה מנה עגולה, אם אפשר לומר כך: גם שמנונית וגם פריכה, עם מתיקות מסוימת וגם מליחות ופיקנטיות של הבשר.
לקינוח מגישים במקום צלחת גבינות, או כף של יוגורט (19 שקל. באדיבות המסעדה) מלא ועשיר עם דבש ותאנים. סיום אלגנטי וקליל שמשאיר אותך עם טעמי התבשילים והמנות ה-נקרא-לזה-עיקריות, במקום לגמור עם עוד בומבה של שוקולד.
שפוי. סמטת הכרמל 23, תל אביב. שעות פעילות: שלישי, רביעי וחמישי החל מ-18:00 על בסיס מקום פנוי