אדם הולך לעבודה. השעה היא שמונה-תשע בבוקר. בסביבות הצהריים מתחילה לקרקר לו הבטן. הוא רעב. מה האופציות שעומדות בפניו? הוא רק חושב על זה והופל'ה – יצא לו התיאבון. עוד פעם משהו בפיתה? נמאס. וחוץ מזה, הוא בדיאטה כי רופא המשפחה הזהיר אותו שעוד פיתה אחת – והוא יתפגר. מסעדה יוקרתית עם הבוס? הוא בקושי מרוויח בחצי יום את מה שהוא מבזבז במסעדה בחצי שעה. אז אולי ארוחה עסקית? אין מצב. שוב אותו חזה עוף? סלט קטן של עלים כמוּשים? קולה בלי גזים? האדם העובד נהיה עצוב. מסעדת פועלים? אוכל עדתי? די, כמה אפשר. סבתא שלו מכינה לו כבר שלושים שנה את אותם ממולאים ואותו קוסקוס ואותו כבד קצוץ. זה כבר יצא לו מהאף. הוא היה צריך להביא אוכל מהבית, בקופסת פיירקס שקופה. לא, לא. רק המחשבה על זה עושה לו בחילה – אוכל מאתמול, מחומם במיקרוגל המשותף שמתערבבים בו הריחות של כל הארוחות של כל העובדים בקומה; להוציא את הפיירקס מהמיקרוגל המסריח, לשים בצלחת מלוכלכת ולאכול לבד. איזה דיכאון קיומי. איך אמר כבוד שר האוצר, מר יאיר לפיד – "האדם העובד במרכז". כן, בטח. ואני אומר – אחיי העבדים, הגיע הזמן שתאכלו אוכל טעים.
אז נניח שהשעה היא כבר אחת בצהריים. זו שעה קריטית. אנשים יוצאים אל הרחובות, משחרים לטרף כמו זאבים. אם היו יכולים לאכול אחד את השני – הם היו עושים זאת. הם מריחים דם. זה לא דם. זו שווארמה. ההיצע שעומד בפניהם הוא מוגבל וחדגוני להחריד. מונוטוניות שולטת בעולמם: קמים בכל בוקר, באותה דירה, עם אותה אישה ואותם ילדים. הולכים לאותה עבודה, יושבים על אותו כיסא מול אותו מסך מחשב, יוצאים לאותה הפסקת צהריים ואוכלים את אותה ארוחה משעממת. אלוהים, שמישהו יגאל אותם מייסוריהם!
רגע, רגע. לפני שאתם מתאבדים. יש תקווה לאנשים העובדים. לא מדובר במהפכה הסוציאליסטית הבאה. אבל גם מהפכות גדולות לפעמים מתחילות בקטן. מה זה קטן – ממש קטנטן. לפני כמה חודשים נפתחה בכיכר רבין מסעדה בשם שמונה. מסעדה היא מילה גדולה עבורה, ודווקא כאן טמון היתרון שלה. שמונה נכנסת לתוך נישה שקשה לקרוא לה נישה. במרחב המצומצם שבין מסעדות יקרות, מזללות זולות, מסעדות פועלים וארוחות עסקיות זניחות – יש חור שחור. מסעדת שמונה ממלאת אותו בהצלחה מרובה – היא מתקיימת בדרג ביניים, אבל בסטנדרט גבוה יחסית. לא ממש מסעדה ולא מסעדת פועלים שמגישה את אותו אוכל עדתי, אהוב ומוכר לעייפה; היא גם לא מכניסה הכל לפיתה. מסעדת שמונה היא המסעדה המושלמת עבור האדם העובד וכשאני כותב "אדם עובד", אני מתכוון לכל אחד מאתנו, בני המעמד הבינוני, הנושאים בנטל, כמו שהפוליטיקאים אוהבים להגיד, ושרוצים לשאת פחות בנטל, במיוחד כשהם אוכלים בחוץ. היא מגישה אוכל שהושקעה בו מחשבה ואנרגיה יצירתית. אוכל של מחבתות רותחות. לא מהיר ולא אוטומטי. אוכל לא יומרני, אבל גם לא אוכל של בית, כי לאנשים עובדים אין זמן להכין אוכל בבית. זו לא מסעדה גדולה, למרות שיש שם כמה מנות שניתן לאכול במסעדות שאוחזות גם ביומרות גדולות. היא זולה ונדיבה. בקיצור, בשמונה מגישים את ארוחת הצהריים המושלמת. אם היינו מובטלים – היינו מוצאים עבודה, רק כדי לצאת להפסקת צהריים וללכת לאכול שם.
פוקצ'ות על חשבון הבית, חזון אחרית הימים
הגענו לשמונה, כיאה, בצהריים. המקום היה מלא באנשים. הזמנו סלט אייסברג וקיסר (30 ש"ח) וכוס יין לבן (12 ש"ח). החסות בסלט היו טריות ופריכות לעילא ורוטב הקיסר – ללא דופי. האדם העובד שמכלה את זמנו בברי סלטים מעופשים – בוודאי יודע להעריך את גודל ההישג. וכוס יין לבן ב-12 ש"ח? זאת כבר בכלל אנרכיה. כל מה שבא לך זה לשבת שם, להזמין עוד כוסות של יין לבן ולא לחזור למשרד. אף פעם. האווירה בשמונה נעימה. אין שם את הלחץ שמאפיין את ארוחות הצהריים התאגידיות וגם לא את אלה הקרויות Power Lunch. המטבח לא פתוח. "מטבח פתוח" הוא המצאה של מעצבים ואדריכלים. הוא פשוט תקוע לך מול הפרצוף כי המקום כל כך קטן – פחות מחמישה מטרים מפרידים בין הסועדים לבין הכיריים הלוהטות וטאבון הברזל שמוציא פוקצ'ות טריות בקצב מסחרר (הפוקצ'ות מגיעות לשולחן ללא תוספת תשלום, עם קרם חציל שחור נהדר ועגבניות מגוררות עם שמנת חמוצה). שלושה טבחים עובדים בקיטון החם הזה (אגב, כדאי להגביר את המיזוג. אנחנו טפטפנו לתוך הצלחות). שניים מהם קירחים. גברים-גברים שמקרקשים בסירים ובמחבתות ומוציאים פוקצ'ות מבין הלהבות. ברקע – פסקול שמורכב משירי סבנטיז: פינק פלויד, טי-רקס, קרוסבי סטילס נאש ויאנג. רוק קלאסי. ליבידו לא מאיים. להפך. ליבידו שרוצה לבשל לך אוכל טוב, בלי חוכמות.
הזמנו פולנטה עם פאלדה טלה (48 ש"ח). זו פולנטה כמו שעשו פעם, מקמח תירס, הרבה לפני שהפולנטה הטרנדית שעשויה מתירס טרי השתלטה על כל חלקה טובה. הפולנטה הוגשה כחתיכה אחת – היא נפרסה מתוך עוגה עגולה שמונחת על גבי הדלפק, והוכנסה לתוך הטאבון, כדי שתקבל מכת אש חזקה. הפולנטה תובלה במעט מלח, דבר שאפשר לה לספוח בקלות את חתיכות בשר הטלה המצוינות, חלקן עסיסיות, חלקן פריכות, שומניות במידה הנכונה, שעורבבו עם פטרוזיליה, בצל וגרידת לימון. ובצד – שתי עגבניות שרופות ועליהן כפית של יוגורט, ותבשיל חיטה טעים, בטמפרטורה פושרת; מנה מובהקת לשעת הצהריים – משביעה, אך לא מכבידה – שניתן בהחלט למצוא גם בשעות ערב, במסעדות שמיליונרים משקיעים בהן הון עתק.
אכלנו גם חריימה בורי (48 ש"ח). החריימה היה לא מתפשר – רוטב עגבניות דליל ובו פרוסות עבות של פלפל חריף. הבורי היה מצוין, עד כמה שבורי יכול להיות מצוין. לא ייבשו אותו למוות, כפי שנהוג בכמה ממסעדות הפועלים. טבלנו בו חתיכות מהפולנטה. שילוב מדויק. המלצר שעבר בין השולחנות היה חנון ממושקף, חמוד ואובד עצות. המסעדה הייתה מלאה ונראה היה כאילו שהוא נמצא במצב צבירה תודעתי של התקף חרדה והתאוששות מפוגרום. אחד הטבחים הבחין במצוקה ושאל מהמטבח אם הכל בסדר. ענינו לו שהכל בסדר גמור. פתאום הפסקת חשמל. המוזיקה נפסקה. החשמל חזר. המלצר התרוצץ. הוא ניגש והתנצל בפנינו על הבלגן. אפילו לא כעסנו. אנחנו אוהבים בלגן ספונטני. הוא הציע לנו עוד פוקצ'ה. הסכמנו בשמחה. ברוב המסעדות בעיר מתייחסים לפוקצ'ות כאילו היו יהלומים. בשמונה מחלקים אותן בנדיבות של מנצחים.
הזמנו גם ירקות מהגיהינום (30 ש"ח). מנה של ירקות שנצלו בטאבון החם של שמונה – חציל לבן, בטטה, בצל, עגבנייה, קישוא ופלפל אדום, ועליהם – זרעי כוסברה, שמן ומלח גס, וקצת יוגורט בפנכה קטנה. פשוט וטעים. עד כה – רוב המנות שאכלנו השתייכו לתפריט המתחלף של שמונה, שכתוב על הקיר. לשמונה יש גם תפריט קבוע של פסטות. אז הזמנו ניוקי פטריות (40 ש"ח). הניוקי היה סביר לחלוטין. כופתאות הבצק היו נגיסות ורכות. לא צמיגיות. אל תוך הרוטב העשיר בפטריות יער טופטפה כמות סבירה של שמן כמהין. מנה נחמדה ובנאלית. לא בשביל זה יצאנו מהמשרד (האמת שבאנו מהבית, אבל לצורך העניין היינו במצב רוח משרדי).
ניפגש בים
סיימנו את הארוחה בקינוח של קרם פרש שעליו פוזרו דובדבני אמרנה משומרים (20 ש"ח), ולצדו – מקל פריך שנאפה מהבצק של הפוקצ'ה. קרם פרש סמיך ומצוין. דובדבנים מתוקים-מתוקים. קינוח בסיסי. מאוד גברי (אחד הקירחים לקח את מכל הקרם פרש, הוריד שליכטה לצלחת, פיזר דובדבנים, ויאללה – תאכלו). לא בטוח שצריך יותר מזה.
מיד כשיצאנו ממסעדת שמונה, החלטנו שנחזור אליה. זו השורה התחתונה. אכלנו שם אוכל משמח ושווה לכל נפש שעושה מצב רוח טוב. למעשה, היינו כל כך מבסוטים שהחלטנו לקחת חצי יום חופש. כוסאומו של האדם העובד! הלכנו לים.
שמונה, מלכי ישראל 8, תל אביב. טלפון: 03-6438008.
>> בשבוע שעבר היינו בבית הכוון של אבי לוי