ק-פה האנוי היא מסעדה "מושקעת". תיכף תבינו למה אני כותב את זה במירכאות. היא נפתחה על ידי צמד משקיעים צרפתים, בתוך חלל רחב ידיים (600 מ"ר) במקום שבו שכן בעבר בנק מרכנתיל, מול כיכר רבין. זהו סניף של מסעדה פריזאית הנושאת את אותו שם. את פני הסועדים מקבלת דלת ענקית בצבע אדום, גובהה כפול מזה של בן אדם ממוצע. ויש גם בר קוקטיילים, כמובן, וקישוטי במבוק "אוריינטלים" והשירותים המפוארים נמצאים בחדר הכספות לשעבר. הם ממש מתחננים שיצלמו אותם לאינסטגרם. לא צילמתי. יש לי חיים, חבר'ה.
אז למה מירכאות? כי כל ההשקעה הזאת היא בגדר אוויר חם. רהבתנות של אנשי עסקים ויחצנים. קרקס מעוצב היטב. בומבסטיות שטחית וחלולה, שגורמת לכך שהציפיות מהמקום יהיו דיספרופורציונאליות. כי במקום כזה, שבוודאי הושקעו בו מיליוני שקלים, גם האוכל חייב להיות בהתאם. אין ברירה אחרת. אנחנו הרי לא עוסקים בארכיטקטורה וקישוט. זה לא מדור עיצוב במגזין לייפסטייל. אנחנו מסתכלים גם עמוק פנימה. וכמה שק-פה האנוי "מושקעת", כך היא מרושלת ובינונית. מתקיים כאן יחס הפוך. לא שזה מפתיע אותי. זה כמו דוגמן תחתונים שמת מבפנים. ק-פה האנוי צעירה מדי מכדי למות, אבל חודש ומשהו אחרי פתיחתה – מה שאני הכי זוכר משתי הארוחות בק-פה האנוי זה את הדלת הענקית בצבע אדום שמקבלת את פני האורחים. כשאתה פותח דלת כזאת, אתה מצפה שבפנים תחכה לך ארץ של פלאות קולינריות; לא פחות מלונה פארק מסחרר. במקום זה, אתה נופל לתוך בור עמוק. מה ממתין בסופו? מלכת הלבבות? בקושי נערת גפרורים.
זה מתחיל כבר בכניסה. בלאגן טוטאלי. בפעם הראשונה שהגענו למסעדה, היינו צריכים לעמוד רבע שעה מול המארחת, בחום הדביק של יולי, למרות שהזמנו מקום מראש. המארחת לא טרחה להתנצל, התעלמה מאיתנו בצורה בוטה ונתנה לאנשים שלא הזמינו מקום לעקוף אותנו (הם גם קיבלו שולחן, משום מה, בזמן שאותנו הושיבו על הבר). בינתיים, מטר לידה, מלצר התלחש עם מלצרית והתלונן על השירות האיטי (תארו לעצמכם, מלצר מתלונן על שירות במסעדה, שהוא עצמו אמור לספק. מוזר, לא?). בתוך המקום, המלצרים הנוספים הסתובבו אובדי עצות, כמו תרנגולות כרותות ראש. מדובר, כרגיל בענף המסעדות הישראלי, בסטודנטים צעירים שבסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום. שאלות על התפריט נענות במבטים תמהים לתוך מיני אייפד שהם מחזיקים ביד, כאילו ששם יתגלו להם סודות היקום. אני בכוונה מתעכב על כל הפרטים הלכאורה קטנוניים האלה, כי זה מדהים בעיניי: השקעתם כל כך הרבה כסף בתפאורה ולא טרחתם להדריך את הצוות שלכם ולהפוך אותו לסוּפר דוּפר מקצועי או סתם מתפקד? תגידו, אתם השתגעתם? זה חלטוריזם מזהיר במסווה של מקצוענות שקרית. דוגמן תחתונים שמשתין בתחתונים.
אין ברירה אלה להגיע למסקנה שהמטרה של ק-פה האנוי היא קודם להמם אותך באמצעות אסתטיקה. ואז כשאתה המום – לחרפן אותך באמצעות השירות הנוראי ולהרדים אותך באמצעות האוכל. ק-פה האנוי היא מסעדה וייטנאמית כשרה. ואיך אומרים – פה חשדתי. גם צרפתים, גם וייטנאמים, גם יהודים, גם מיליונרים, גם קישוטים מוגזמים, גם מלצרים בורים וגם מארחות אדישות. איזו שקשוקה. זה כבר ממש יותר מדי.
קשה להתעלם מהאפקט הפסיכולוגי: אתה נכנס לארמון אסייתי מדומה, מעין פנטזיה מערבית פלסטית על המזרח הרחוק, ומגלה אוכל של מזללה או מסעדת פועלים. אבל לא מסעדת פועלים אותנטית וסקסית. מסעדת פועלים במובן הכי מצומצם של המילה. לא מינימליסטי. זה משהו אחר. בתפריט מצומצם אתה כל הזמן מרגיש שמשהו חסר. ובק-פה האנוי מקבלים את הלהיטים הגדולים מהמטבח הווייטנאמי שעבר השטחה וסטנדרטיזציה, וזהו. זה הכל. או בקיצור – יצאתי לחפש מלוכה ומצאתי אתונות.
שלא תבינו אותי לא נכון. התפריט הוא לא עלוב או מעליב, אבל הוא גם לא מהווה איזו בשורה גדולה לעולם או אפילו לכיכר רבין. במצבה הנוכחי, ק-פה האנוי לא נמצאת בטופ אוף דה פופס של המסעדות האסייתיות המצטיינות בארץ. היא גם לא קרובה לשם. אם היא הייתה ממוקמת בחדרון קטן וסימפטי בדרום תל אביב או ראשון לציון, עוד אפשר היה לסלוח לה. האוכל שהיא מגישה הוא באמת נטול יומרות ונטול תעוזה, לא שחצני ולא מצועצע (כמו הדלת האדומה או חדר השירותים). מין אוכל רחוב – נו מה – שלא מתיימר להיות יותר ממה שהוא. אבל ק-פה האנוי זועקת לסועדים – אני מעוצבת. אני "מושקעת". ומה עם להשקיע באוכל? למי איכפת מאוכל. באנו לבלות במקום הלוהט של הרגע. ולראייה: זיהיתי כמה יאפים ויאפיות על הבר. הם נראו רעבים.
התחלנו את הארוחה הראשונה עם מנות ששמות את ה-ב׳ בבאנליות: רול פריך (24 שקלים) וסלט פפאיה (38 שקלים). הרול הוא דף אורז פריך מטוגן, ממולא בכרוב מאודה, גזר, בצל סגול, אטריות וטופו. אבל כל זה לא משנה כשלא יודעים לטגן. דף האורז נטף שמן ונאלצנו לספוג אותו במפית עד שהתייבש לחלוטין. לא פעולה סקסית מי יודע מה.
סלט הפפאיה סבל מהתחכמות. מעבר לרצועות הפפאיה, היו שם גם פלחי אשכולית, עלי שיסו ועלי ראורם שנתנו לסלט טעם מעט סבוני, ופלאפל סלמון. סליחה? כן, פלאפל מדג סלמון, שלדעתי היו בו יותר פירורי לחם מחתיכות דג אמיתיות. להגיד לכם שזה היה סלט גרוע במיוחד? אפילו לא. זה היה אכיל. אז אכלנו.
לקחנו גם סשימי אלבקור (58 שקלים). הדג היה טוב כצפוי (אחלה דג, הדג הזה), אך הוא הוצף ברשימת מרכיבים: קינואה שחורה, איולי יוזו, סויה בהירה, פרוסות תפוח ואננס. זה לא סשימי. זה דג שהוא שחקן משנה בתוך סרט שקוראים לו "סלט פירות: הדור הבא".
וכמובן שלא יכולנו להימלט מהבאו. הלחמנייה המאודה הארורה. שייקח אותה השד. גם לכאן היא הגיעה, כי קפ-ה האנוי לא מנסה ללכת נגד אופנות. היא גולשת עליהן. הזמנו באו ראגו בקר (68 שקלים). הלחמניות הדקות התפוררו בתחתיתן ותבשיל הבשר היה יבש לגמרי. אגב, מדובר במסעדה כשרה שלא מציינת בתפריט או בכניסה למקום שהיא כשרה (פרט למזוזה גדולה שממוקמת ליד הדלת האדומה הענקית). במה אתם מתביישים בדיוק?
למנה עיקרית נוספת, הזמנו מוסר ים מאודה בעלי בננה (68 שקלים). זו טכניקה מסורתית ומעניינת כי המאכל שבתוך עלי הבננה סופח את טעמם העצי והצמחי של העלים. חבל רק שעלי הבננה היו ארוזים בחבל דק, קשור בהידוק, ונאלצנו לפתוח אותו בעצמנו. מה היה קורה אם המלצר היה חותך את החבל במספריים? או שעדיף שהסועדים יקבלו כווייה באצבעות? הדג היה עסיסי ונעטף לא רק בעלי הבננה, אלא גם באורז שחור שהשתכשך בסויה בהירה, שום ועשבי תיבול. מנה לא רעה.
באופן מפתיע, דווקא הקינוח היה מעולה והצליח להתגבר בקלות על מגבלות הכשרות שכבר הספיקה לרצוח את הטובים שבקינוחים. בננה לוטי פריזאית (40 שקלים) היא שילוב של קרם שניט צרפתי (כשר!) עם בננה לוטי תאילנדית: עלי בצק פריכים, קרם חלב שקדים, קרמל רום ופרוסות בננות. ומי היה מאמין – זה עובד כמו שעון שווייצרי.
מה מסתתר מאחורי דלת מספר 2?
חזרנו לביקור שני, ושוב – היינו צריכים להמתין רבע שעה-20 דקות עד שמישהו בכלל התייחס אלינו. המארחת הכניסה אותנו בזריזות פנימה, תודה לאל, אבל המלצרים היו עסוקים בלצחקק אחד עם השני ולהפיל כפיות על הרצפה. אם קודם חשבתי שמדובר בסטודנטים צעירים, הרי שהפעם הם כבר נראו לי כמו תיכוניסטים שנמצאים בקייטנה או חוסכים דמי כיס בעבודה של חופשת הקיץ. כשהמלצרית סוף סוף התפנתה לקחת מאיתנו הזמנה, כל שאלה ששאלנו נענתה ב״אה..לא..אהםםם...אני לא יודעת...אני אשאל...רגע...״, ושוב באותם מבטים מבוהלים במיני אייפד. כאילו ששם היא תמצא את התשובה. כששאלנו איזה סוג דג יש בסשימי, היא ענתה "דג משתנה". כן כן, זן חדש של דג התגלה בחופי ארצנו – דג משתנה.
התחלנו עם טרטר בקר וייטנאמי (48 שקלים). היה כתוב שיש שם שייטל קצוץ. אז היה כתוב. אני בעיקר הרגשתי חתיכות של שעועית, מלפפון, אשכולית, למון גראס, קוקוס פריך, צ'ילי וחלמון. אם הסשימי היה סלט פירות, אז הטרטר הוא סלט ירקות. בסך הכל, הגיוני.
"שיפודים מישנג'אן" (64 שקלים) היא מנה של שיפודי פרגית מוברשים בשומן טלה ותערובת תבלינים חריפה וחמצמצה. כאן חייבים לציין את העילגות של התפריט: למחוז הסיני שממנו לכאורה מגיעים השיפודים האלה קוראים שינג'יאנג ולא שינג'אן (או שינגאן כפי שנכתב בהמשך). ואגב, גם כותבים יוזו ולא יוז'ו (כפי שנכתב בתיאור של מנה אחרת). קודם כל תעשו הגהה בסיסית לפני שאתם מתקינים במסעדה דלתות אדומות בגודל של שני מטר. השיפודים מגיעים עם פנקייק אורז וסלט מלפפונים וכרוב בגריל. מנת רחוב מצוינת ופשוטה.
הזמנו גם באן מי (58 שקלים) אותו כריך שמפגיש בין הבגטים הצרפתים והטעמים הווייטנאמים. זה היה באן מי גרוע – באגט לא פריך, ברמה של משהו שקונים בשופרסל; מילוי אנמי שכלל כוסברה וחמוצים חלושי אופי ועוף משעמם. ומה עם פטה הכבד שנהוג למרוח בכריך מהסוג הזה? אני לא רוצה לחשוב על זה. זה היה סנדוויץ' מוקפץ מהניינטיז (לא שיש בזה משהו רע. אבל זו צריכה להיות הכוונה המקורית, ולא התוצאה המצערת).
ולעיקרית נוספת, לקחנו באו בון (68 שקלים) מנה שמתוארת כ"מנת דגל של המטבח הווייטנאמי" ויש בזה מין הצדק, אבל כשמדובר במנה שמוגשת במסעדות רחוב צנועות ונטולות פלאברה. במסעדה כמו ק-פה האנוי זה קצת מצחיק לדבר על "מנת דגל" בהקשר הזה. אם זו "מנת דגל" צריך להוריד את הדגל לחצי התורן; מדובר בקערה שבתוכה משתכשכות אטריות אורז, ירקות טריים, בוטנים, בצל ירוק, כוסברה, נענע ונתחי בקר נטולי טעם, ברוטב של שום, למון גראס, רוטב דגים ורוטב הוי סטיר (גרסה כשרה לרוטב צדפות). מערבבים הכל ביחד, ומה יוצא? משהו חמוד, חביב, שבא לך לאכול בחצי מחיר באיזה חור בקיר, איפשהו, לא חשוב איפה, רק לא בק-פה האנוי.
לקינוח לקחנו קוקילידה מאצ׳ה (39 שקלים). בוא נגיד שהמילה "קוקילידה" דורשת שיתייחסו אליה בכבוד. בכל זאת, יש מאחוריה מסורת פיצוציות מפוארת. זו הייתה קוקילידה די מביכה. גלידת המאצ'ה הייתה חלשה ולא מרירה, וכמובן כשרה. הביסקוויטים, שמרקמם גמיש ולא פריך, היו עשויים מקוקוס מעורבב בקקאו. ולרוטב הווניל היה טעם של נוזל כלים.
לפני שעזבנו את המקום, בשעה 21:00 לערך, החשיכו את כל האורות במסעדה, שמו מוזיקת האוס משעממת והרימו את הווליום. ללמדכם – זה קודם כל מקום בילוי. אופנתי או לא אופנתי. זה לא משנה. כל אחד וטעמו המפוקפק. הנה הצהרת הכוונות האמיתית של ק-פה האנוי: באנו הנה כדי לעשות רושם. ואין ספק שברמה המטאפורית, ק-פה היא מסעדה שנבנתה מהחוץ אל הפנים. כשהמטבח הוא החולייה האחרונה בשרשרת, או כך לפחות זה מרגיש. הלוואי שהיו משקיעים באוכל כמו שהשקיעו בדלת האדומה שמקבלת את פניך – עץ יוקרתי, מעוטר, מרוח בקפידה בצבע לק אדום, עם ספוט תאורה שמכוון לכניסה, כאילו שהמסעדה היא כוכבת הוליוודית שמחכה לקלוזאפ שלה. היא יכולה להמשיך לחכות. תארו לעצמכם שאנחנו חיים בתקופה שבה דלתות אדומות יותר חשובות ממנות טעימות.
ק-פה האנוי. מלכי ישראל 3, תל אביב. 03-6771184