מסעדת רוטנברג בעמק המעיינות תיכנס להיסטוריה המקומית בתור “מסעדת השף הראשונה שנפתחה אחרי הקורונה”, כפי שהצהירו בעיתונים ובאתרים. טוב, אולי זו קצת הגזמה. לא היסטוריה, אבל בהחלט חלק מההיסטריה. המסעדה הקטנה והכבר די ותיקה (פועלת כעשור) שממוקמת ממש על גבול ירדן, ליד קיבוץ גשר, פתחה מחדש את שעריה לפני קצת יותר משבועיים. בזמן שמסעדות אחרות היו עסוקות בחישובים ותחשיבים, סיבוכים ואילוצים, בעלי רוטנברג הוציאו כיסאות ושולחנות אל הגינה הסמוכה, כתבו תפריט חדש והתאימו את עצמם למציאות הנוכחית. כמו שאוהבים לומר בימינו – מלימון עושים לימונדה. חמוצה אומנם, מלימונים שאף אחד לא היה מעוניין בהם מלכתחילה, אבל לימונדה.
זה היה יום באמצע השבוע: רוח נעימה, קיצית, חמסינית, נשבה באוויר הפתוח. בגינה של רוטנברג שיחקו חתולים זה עם זה, שחור קפץ על ג’ינג’י, ג’ינג’י זינק על שחור. הציפורים צייצו, העלים רשרשו, הברחשים בירחשו. בשולחן שלידינו סועד מקבוצת סיכון שלף משקפת וצפה על חזירי בר שטיילו על הגבעה ממול. הגענו כדי לכתוב את ביקורת המסעדות הראשונה אחרי הקורונה על מסעדת השף הראשונה שנפתחה אחרי הקורונה. אחרי הבוּם הגדול של שבועות, כשהמוני בית ישראל שטפו את המדינה ואת הפארקים והחורשות ובתי המלון והצימרים והמסעדות כמו פקק שניתז מבקבוק שמפניה או אסיר שיצא לחופשי ממאסר ארוך בבית כלא שמור. ברוטנברג, בכל אופן, לא הורגש הבולמוס והאטרף לחזור לשגרה. הם פשוט עושים ת’קטע שלהם כפי שעשו אותו מאז ומעולם.
אז מה הקטע? אוכל מקומי ועונתי. מדהים כמה מהר הפכו המונחים האלה לקלישאה ריקה, אבל אין צורך להיות ציניים: אנשי רוטנברג הם מהוותיקים והעקביים שדיברו על חיבור לאדמה ובישול של מה שקיים וישנו. אצלם זו באמת לא קלישאה, בוודאי לא קלישאה תל אביבית. הם מגדלים, קוטפים, משמרים ומתסיסים, ומחוברים לחקלאי האזור. הם צמחו בצורה אורגנית במקום וזה כמובן מורגש בתפריט. אין כאן דיבור מעורפל על “חומרי גלם”. את הגבינות, למשל, הם מביאים ממחלבת ברקנית (גבינת השחת שלהם היא מופת של גבינה). את הבקר ממשק דן (קצבייה מעמק המעיינות), את הטלה ממקנה דקל (בעל תו “חי בריא”) ואת הברווז ממשק לוין. בעלי החיים שמגיעים לצלחת משוטטים באופן חופשי ככל האפשר. לכל מנה יש כתובת. הקורונה לא שינתה זאת. רוטנברג לא הפכה למסעדת המבורגרים.
את הסלאמי (50 שקלים) הם עושים במקום ומגישים אותו עם סלט עגבניות ופרוסה של ג’בטה קלויה. סלמי מנוקד שומן, טבעי, לא תעשייתי בעליל. חמיצות העגבניות מנטרלת את שומניות הסלאמי. את הג’בטה קיבלנו גם כמנת לחם על חשבון הבית, ביחד עם לחם מחמצת לא רע. הראו לי את הבן אדם ההגון שיש לו אומץ לסרב לנקניק משובח.
לא העזנו גם לסרב ל”בקר מותסס” (35 שקלים) – פרוסות דקיקות של בשר בקר, איפשהו בין ברזאולה איטלקית לבסטרומה ארמנית. הבשר מלוח, לא מלוח מדי, ומעליו גיררו פתיתים של חלמון כבוש. ברוטנברג יודעים לעשות שרקוטרי. לצד המנה הזו, הזמנו סלט מצוין של משמש צלוי (49 שקלים) שמגיע עם פרוסות זוקיני, גבינה קשה, זרעי דלעת וקצת פלפל חריף, וגם מרק מלפפונים ושקדים (45 שקלים): טייקאוף ירוק על גספצ’ו, מרק קר שבמרכזו כדור של סורבה מי גבינה וחרדל. מיותר לציין שכל אלה הם לא פירות וירקות עייפים שעשו את המסע מהמקררים באיזה סופרמרקט מנוכר או שוק מרוחק, אלא תנובה קרובה וטרייה. כשאתם אוכלים במסעדה כמו רוטנברג, אתם חייבים תמיד לזכור במי אתם תומכים. באנשים הטובים.
עוד מנה מעולה: “כרוב עם גרוב” (42 שקלים). עזבו את השם המטופש ואת הירק הטרנדי עד כדי מיאוס. הכרוב נצלה עד שנהיה רך לחלוטין, כמעט נמס. הוא התבוסס במתיקותו בתוך רוטב פלפלים מעושנים שיובשו ונטחנו ללדר ואז נקצצו עם שמנת מתוקה. מנה פשוטה כמו כל המנות ברוטנברג. מינימום התערבות, מקסימום טעם.
והיו גם שתי מנות עיקריות: “ריזוטו” של שיבולת שועל (68 שקלים) שהתגלה בכלל כריזוטו של גריסים שהתערבב עם אגוזי מלך מעושנים, עגבניות מיובשות וגבינת מנצ’גו של משק ברקנית. אני לא בטוח שגריסים יכולים, יודעים או רוצים להיות ריזוטו; פאי דלעת ערמונים (145 שקלים) הוא לא סתם פאי, כזה מעפן של בית קפה גנרי, אלא מאפה חמאה פריך עם מילוי נפלא של דלעת מתקתקה, ומעליו: גיים-צ’יינג’ר - שוק מפורק של טלה מעושן עם קצת אבן יוגורט מגוררת. איזה בשר אדיר, רב טעם, במנה נהדרת שאפשרית רק במקומות כאלה, שבהם התפריטים משתנים, חומרי הגלם משתנים וישנו רצון לאלתר כל מיני אלתורים שעשויים להישמע, על הנייר, קצת צולעים, ובפועל - זה משהו משהו.
לקינוח הזמנו שיערות קדאיף (54 שקלים) שמגיעות עם קצפת מסקרפונה ליים, אבקת ליים וג’לי שנעשה מהטוניק המריר והמצוין שמכינה השפית נעמה שטרנליכט (מתהילת מסעדת החלוצים 3 ז”ל). המלצרית הסבירה שאת הליים הם מגדלים ממש כאן, בחצר, וגם ההסבר לא גאל את הקינוח מסתמיותו. אני חושש ששיערות קדאיף לא באמת יכולות להצטיין מחוץ לקונטקסט המאוד מסוים של כנאפה. אבל לא היה בכך כדי להרוס ארוחה חיננית, טובה, טעימה, פשוטה, במסעדה שיש לה גאווה מאוד ברורה של אוּמנים ובעלי מקצוע. האם שווה לנסוע לשם במיוחד? בהחלט, ואם לא במיוחד, אז תשלבו את רוטנברג באחד הטיולים הקרובים באזור. רק תנקו אחריכם את כל הזבל, יא @#$%₪*.
>> בשבוע שעבר הזמנו משלוח מקפה טאיזו
רוטנברג, חצר גשר הישנה (ליד קיבוץ גשר). טלפון: 053-9443272