מחפשי הרומנטיקה והאותנטיות עלולים להתאכזב ממסעדת לונא החדשה שבנצרת. היא לא מתחבאת בין הסמטאות המג'ויפות ולא בעיר העתיקה, אלא על הגג של קניון ביג פאשן, ממש על החניון, משקיפה אל הכנסיות והמסגדים שנמצאים על הגבעות ממול. המסעדה עצמה מוארת בחוזקה כמו הסניף של איי-סטור שנמצא בקומה למטה ותקרתה מקושטת בעיטורים אוריינטליים מתכתיים. את הטאבון, דרך אגב, לא הציבו במרכז המסעדה, כמו שנהוג כיום במסעדות יהודיות. הוא נמצא במקום צנוע יחסית בצידי החלל. הוא לא משוויץ בעצם קיומו. אמור לי איפה אתה מציב את הטאבון, ואומר לך מי אתה.
בחודש שעבר, בעיתון הארץ, גדעון לוי כתב מאמר דעה בעקבות ביקור בלונא. הוא התפעל בכל מאודו מ"נורמליות, הגינות ושוויון" שהמסעדה מסמלת. לוי הוא עיתונאי חשוב, אבל אני חושד בכל יהודי שרואה בכל מסעדה ערבית או פלסטינית את הסמל האולטימטיבי לדו קיום עלי אדמות, כשכל שושברק הופך להיות יונה עם עלה של זית וכל מנה של חומוס-פול היא חתימה על הסכם שלום. לזכותה של המלצרית ששירתה אותנו ייאמר שהיא הייתה מודעת לפער הזה; לנטייה הכרונית של שמאלני כורסה להפוך מסעדות למטאפורות קלושות ולחיפוש האוריינטליסטי הנואש אחר "אותנטיות". כשהתיישבנו ליד השולחן, היא הציגה את עצמה ודקלמה בחיוך משועשע ואירוני: "הערבים פה אותנטים. שום דבר לא מבוים". למקרה שהיה ספק שהגענו למקום הנכון, כן? בכל זאת קניון ביג פאשן. והוסיפה: "זה מטבח נצרתי עם טוויסט. מה שמוכן, יוצא". הו לא. מה שמוכן, יוצא. אזהרת המסע הגרועה מכל. המשפט השנוא הזה שהמציאו במסעדות תל אביביות. עד לנצרת הוא הגיע? איך? דרך כביש 6? על ידי חיידקים שמועברים במערכת המיזוג? אנא מכם, בלי "מה שמוכן, יוצא". צא דיבוק, צא.
ובכן, כפי שציינה המלצרית, זה אכן "מטבח נצרתי עם טוויסט". כלומר, מנות מהמרחב הים תיכוני, שאמי, גלילי, פלסטיני, ערבי, איך שלא תבחרו לקרוא לזה לפי האמונות הפוליטיות והדתיות שלכם. הטוויסט הוא עוף ברוטב שמנת ופטריות ממולאות ברוטב, כן, שמנת. יש מסעדות שבהן שמנת זה טוויסט. עזבו אתכם מטוויסטים. לונא, בהנהגתה של הבעלים לונא זרייק, היא מסעדה טובה שמגישה קלאסיקות ועושה זאת בהקפדה יתרה. כמה מוקפד? כשאתה מקבל ערימה של עלי גפן ממולאים (24 שקלים) באורז, שקדים, גרגרי חומוס, עגבניות ועשבי תיבול, וכל עלה גפן - עשרה במספר בסך הכל - מגולגל כמו סיגר קובני יוקרתי מדגם קוהיבה. אלה עלי גפן קטנטנים, מהודקים, שגולגלו באנאליות מקצוענית. כמו כל יצירת אוּמנות, חבל לך להרוס כאלה עלי גפן, אבל לא הותירו לנו ברירה אחרת.
גם מנה של שושברק (29 שקלים) מדגימה מקצוענות מהי: כיסונים ממולאים בשר ברוטב יוגורט, שמזכירים את המנטי הטורקיים. הם קטנטנים, בגודל של כסנטימטר, בצקם דקיק וניכר כי אצבעות מומחיות לדבר הכינו את הפלא ההנדסי הזה. גם כאן – חבל להרוס, אבל הורסים.
זאת עונת הירוקים, והמילה "ליקוט" היא מונח טרנדי שעוד רגע יישמע ברמקולים של מקדונלד'ס, אבל לנצרתים יש בכל זאת איזו חזקה חוקית על המושג הנ"ל והתרבות שמלווה אותו. הזמנו מנה נהדרת של עלי עולש (19 שקלים) מוקפצים עם שום ולימון, בצל פריך ומטוגן וצנונית טרייה. לצד זה, "סלסיסו נצרתי" (32 שקלים), אותן נקניקיות המזוהות עם המטבח המקומי, מפגש מענג של סלסיצ'ה איטלקית, סוג'וק טורקי וצ'וריסו ספרדי. הסלסיסו הקטנטנות האלה, החמודות האלה, בושלו ברוטב עמבה, שום, לימון ופלפלים מתוקים ובצל. מה יש לומר יותר מזה?
מהטאבון הזמנו ספיחה (54 שקלים) שיכולה הייתה להזדהות גם כלחמעג'ון. המלצרית הזהירה אותנו שמדובר במאפה עם בשר כבש. תארו לעצמכם שזה משהו שצריך להזהיר ממנו בימינו. התרגלנו לטעמים התעשייתיים הניטרליים של בשר הבקר עד שטעם דומיננטי של בשר נחשב לתופעה יוצאת דופן, מעוררת רגשות מעורבים ואולי גם עלולה להעלות מחשבות נוגות ומצערות על מקורותיהם של הנתחים המדממים. הספיחה, אותו מאפה דמוי סירה, שעליו בשר כבש טחון, מתובל באופן מינימלי, הייתה מעולה. הבצק דקיק, מאיים להיקרע, אבל לא, הוא לא נקרע, הוא אלסטי להפליא, אתה בוצע ממנו חתיכות וטובל בתוך קעריות של טחינה ועמבה. זה נשמע "אוכל רחוב", אבל הביצוע באמת עילי ועילאי. אכלתי את הספיחה וחשבתי על כל הפיצות הבינוניות שנאלצתי לבלוע בשנים האחרונות במסגרת האופנה הבלתי נגמרת הזאת (שתיגמר כבר).
מנה נוספת הייתה "אל מעשוקה" (69 שקלים). זו מנה מעניינת בשילובי הטעמים שלה. מדובר בכדורי בשר שמוגשים עם תמרים, מי ורדים ופיסטוק חלבי, על מצע של פירה. תארו לעצמכם כדורי בשר שוודיים, כן, כמו של איקאה, בטעם של מלבי. מוזר? בהחלט. מסתבר, כך הוסבר לנו, שזו מנה סורית מהמאה ה-13 ששוחזרה על ידי לונא זרייק. במקור מגישים אותה עם אורז. אולי עדיף אורז על פירה. שיחזור מנות עתיקות הוא תרגיל אינטלקטואלי מהנה, אבל האם היה שווה לשגר את המנה הזאת מסוריה שלה המאה ה-13 היישר אל נצרת של המאה ה-21? לא בטוח.
הקינוחים בלונא מנסים גם הם להציע "טוויסט". הפעם בלי שמנת. אבל כן מגישים כאן כנאפה עם נוטלה, שאלוהים ישמור עלינו, ועוגת גבינה עם פירות יער. לא בשביל זה נסענו עד נצרת. הזמנו "עותמלייה" (38 שקלים) – סוג של כנאפה קרה. שיערות קדאיף מטוגנות בחמאה מזוקקת, עם קרם חלב שמכנים כאן בשם "אושטה" (מזכיר קאימק טורקי) ופירורי פיסטוק; "פטיר באושטה" (38 שקלים) הוא קינוח של אותו קרם חלב שמעורבב בעלי פילו מטוגנים בחמאה. אלה שני קינוחים קצת מונוטוניים, אבל חלביוּת כל כך סמיכה, עשירה, שומנית, היא משהו שקשה להתנגד אליו, במיוחד במציאות של מוצרי חלב תעשייתיים ודלי שומן.
אם באתם ללונא בשביל ה"אותנטיות", אז תישארו בגלל האוכל. זו מסעדה ששווה נסיעה מיוחדת, בוודאי מתמקמת בליגת העל של מסעדות ערביות ופלסטיניות וזו בטח ובטח המסעדה הכי טובה שפועלת כיום בקניון מסחרי. למעשה, היה שווה להקים עוד קניון משעמם בשביל מסעדה כזאת.
>> בשבוע שעבר המבקר חזר לאכול באלנה
לונא. קניון ביג פאשן, נצרת. טלפון: 04-8888626