מי היה מאמין שאפשר להתגעגע לרעשי משאיות הזבל וריחות הפסולת? לחתולי הרחוב ולטינופת הממלאת את הרחובות הצדדיים? לפועלי הניקיון עם זרנוקי המים האימתניים שמעיפים פירות רקובים לכל עבר? תאמינו או לא, התגעגעתי. שוק הכרמל הפך בשנים האחרונות למתחם בילוי ולייף סטייל. יעד נחשק של יזמי אוכל ומומחים לזיהוי הזדמנויות שהשתלטו עליו באופן קר, מחושב וציני. חלקם גם מאמינים במה שהם עושים, זה ברור. אבל השוק הוא כבר לא מה שהיה פעם למרות שאני מנסה להימנע מנוסטלגיה. אני מעדיף שישפכו לי שקית אשפה מלאה על הראש ולא לשבת בעוד בר יעני טרנדי שנפתח על חורבות בסטה שהלכה לעולמה. כמה אפשר, כמה?
הגענו לשוק הכרמל באחד מימי השבוע בשעות הערב המוקדמות, בדיוק כששוק הפירות והירקות הלך לישון והפועלים עשו בו כבשלהם. טרטורי מנוע, סירחון, יללות חתולים, שפריצים של מים מלוכלכים. אוי, כמה שזה טוב. התיישבנו לצד כל האקשן הזה, בבר-מסעדה חדש בשם מרלוזה, שמציג את עצמו כ”חמארה”, כמובן, וגם “שמחה”, איך אפשר בלי “שמחה”. אתם מכירים חמארה שנמצאת בדיכאון קליני? ברמקולים השמיעו שירים של עומר אדם. נו, מה ישמיעו? את הסימפוניה מספר 2 של שוסטקוביץ’? המלצריות היו ידידותיות וצוהלות ו”חברים” ו”איך היה לנו?” ו”רוצים שנעשה ביחד צ’ייסר?”, ואת כל השאר אתם יכולים להשלים בעצמכם. נראה לי שהתמונה ברורה לגמרי. זה עוד אחד מהמקומות האלה.
ובתור עוד אחד מהמקומות האלה, מרלוזה לא קופצים מעל לפופיק ומכוונים בדיוק להיכן שהם צריכים לכוון: זה בר-מסעדה שמתמחה בדגים, מתבסס על תנובת השוק ועושה כל מה שהוא יכול כדי שהמנות יצאו בסדר, סבבה, הכל טוב אח שלי. אני רק תוהה: איך אפשר להאפיל על הלהיטים של עומר אדם שהתנגנו בפוּל-ווליום במהלך כל הארוחה? צריך בכלל לנסות?
המנות הן לא עומר אדם, את זה אפשר לומר כבר עכשיו בביטחון מלא. הן זמר פופ ים תיכוני שמתחיל את דרכו בז’אנר: הוא נשמע כמו זמרים אחרים אבל יש לו פוטנציאל כלשהו ויכול להיות שהוא גם יממש אותו בעתיד הרחוק. בינתיים קצת קשה לו, וזה מובן. יש כל כך הרבה זמרי פופ ים תיכוניים, כל כך הרבה חמארות שמחות, כל כך הרבה ברי מסעדה חדשים בשוק הכרמל, שכבר קשה לדעת מה זה מה ומי זה מי ומה הם רוצים מהחיים שלנו. האם יש למרלוזה סיכוי להתגבר על האינפלציה המטורפת ולהגיע לראש מצעד הפזמונים?
בואו נראה. סביצ’ה פלמידה לבנה (48 שקלים) זו התחלה מצוינת. ככה בדיוק עושים להיט. דג ים נהדר חתוך לקוביות, מתובל בזהירות בלימון כדי לא להרוג אותו סופית, עם קצת צ’ילי, לא יותר מדי, עגבניות קצוצות, נענע וצנוברים, מוגש על גבי לבנה חמצמצה. שילוב טעמים מקורי, תיבול חזק אבל כזה שלא מעלים את הדג עצמו. קצת חמצמץ, קצת מתקתק ואגוזי (הצנוברים). סביצ’ה שהוא לא סלט ירקות במסווה של דג נא שהתעללו באמאמא שלו.
אחר כך העניינים התחילו קצת לחרוק: עראייס דגים (48 שקלים) הוא ניסיון לאלתר את התשובה הימית לעראייס המסורתי, הבשרי. וכמו כל אלתור, זה קם ונופל על הביצוע ולא על הרעיון עצמו. הרעיון חמוד, והביצוע? נו, דג בורי נקצץ לעיסה ומתערבב בעשבי תיבול, פפריקה וארטישוק מקופסת שימורים, ונדחס לתוך פיתה מיניאטורית שנקלית על הגריל. הטעם מוזר, קצת חמצמץ, קצת תפל. תיבול לא מאוזן ולא נכון. זו בעיה שחזרה גם במנה של מעורב ים (58 שקלים). הרבה פעמים מעורב דגים הוא ניסיון להסוות את חוסר הטריות של חומר הגלם. אתה קוצץ את הדג לקוביות קטנות, שופך עליו בוכטה של תבלינים ארומטיים, והופה, אף אחד לא שם לב שהגשת דג דלוח לגמרי. במקרה הנוכחי – פיסות של בורי ובס, שאני מהמר שהוצאו מהקפאה, טוגנו, הוגשו עם יוגורט וקרם פלפלים ועגבניות שרי צלויות שהוכנו מבעוד מועד והוצאו מהמקרר עם ההגשה. הן היו קרות לגמרי. המנה הייתה תפלה וגסה. לאן נעלמה היד שתיבלה את הסביצ’ה המצוין? זו אותה יד בכלל?
גם צ’יפס חציל (33 שקלים) הוא רעיון נחמד: חותכים חציל למלבנים עבים, מצפים בפירורי לחם, מטגנים בשמן עמוק ומגישים עם איולי לימון כבוש. אבל מה לעשות שהחציל לא טוגן כהלכה, כמעט לא בושל והציפוי שלו היה שומני לגמרי. מה אשם החציל בגורלו?
לעומת זאת, דווקא מנה של מקרלים (48 שקלים) הייתה בסדר גמור, יחסית. יפה שבמרלוזה לא מוותרים על דגי ים ולא מגישים רק בורי ובס נחותים (הציעו לנו גם ז’רבידות ומליטות). המקרלים, שלושה במספר, צופו במעטפת של זעתר יבש ונצלו על הגריל בהצלחה חלקית. העור שלהם נקרע, דבר שמעיד על יכולת צלייה די חובבנית. אבל הבשר היה עסיסי ומקרלים הם תענוג שלא פוגשים כל יום. אז הנה, פגשנו.
אז היינו ב”עוד אחד מהמקומות האלה”, ובמובן הזה מרלוזה עושה את תפקידה. אתה לא מצפה מ”עוד אחד מהמקומות האלה” להצטיינות יתרה או לאיזו הפתעה קולינרית אדירה. זה בסך הכל “עוד אחד מהמקומות האלה” וסביר להניח שבתוך כמה חודשים או שנים, הוא יתחלף ב”עוד אחד מהמקומות האלה” שבתורו יתחלף ב”עוד אחד מהמקומות האלה” וחוזר חלילה. זה הסיפור של שוק הכרמל ושל תעשיית המסעדות בישראל. כמו להקריב קורבנות לאל אכזרי שאף פעם לא יודע שובע. ורק חתולי הרחוב ימשיכו ללקק את פרוותם בזמן שמשאיות הזבל מטרטרות בסוף כל יום עבודה. זה אף פעם לא ישתנה.
>> בשבוע שעבר אכלנו בג'ורג' וג'ון
מרלוזה. שוק הכרמל, חבשוש 39, תל אביב. 03-6291383