למה שאדם ירצה לפתוח מסעדה איטלקית בישראל של שנת 2017? אין לי מושג. אולי משעמם לו. אולי הוא אוהב אוכל איטלקי. זה לא כזה מופרך שהוא אוהב אוכל איטלקי. יש מסעדות שנפתחות גם מתוך אהבה לדבר. מדהים, לא? אבל איך שרה טינה טרנר – "וואטס לאב גוט דו טו ווית' איט?". בימינו, אוכל איטלקי זו נוסחה שעורטלה מכל רומנטיקה. מסעדה איטלקית זו קודם כל השקעה עם סיכונים יחסית נמוכים – הרבה בצק, כלומר הרבה קמח, ורוטב עגבניות. או פסטה יבשה וכמה פרודוקטים לא יותר מדי מפונפנים ואיכותיים. ויאללה, יש לכם מקום. מזל טוב (רוב הסיכויים שתפשטו את הרגל).
ויש גם את העניין המעשי: אוכל איטלקי הוא אוכל פונקציונלי; הוא ממלא את הבטן, ויותר מזה לא צריך. מסעדות איטלקיות בישראל צצות כמו פטרת ציפורניים, לא בגלל תשוקה בלתי מרוסנת להכנת ספגטי ולזניה, אלא מתוך מחשבה על מקסימום יעילות ותועלת. זה מה שאנשים מכירים, זה מה שאנשים רוצים, זה מה שאנשים צריכים. אוכל לא יקר מדי, משביע, כמעט מהיר. כמו לבלוע ספוג אמבטיה.
מסעדת פומו (Pomo) היא מסעדה איטלקית חדשה ברמת החייל בתל אביב, שכונת ההיי-טק והתקשורת. יצא לכם לראות במאי טלוויזיה רעב בשעות הצהריים? מומחה חוויית משתמש שמקרקרת לו הבטן? עורך הומפייג' במאקו שחייב לתקוע משהו? נו, אז בדיוק בשבילם פותחים מסעדות מהסוג הזה. מסעדות ש"תוקעים" בהן אוכל. ואין ספק שאוכל איטלקי הוא אוכל אידיאלי לתקיעה. אני בכוונה לא משתמש בפועל "אכילה". פסטה רגילה תוקעים - פסטה מעולה אוכלים. ורוב הפסטות בישראל הן לא מעולות, בוא נודה באמת. ואני לא בטוח שהן אמורות להיות מעולות. יש להן שימוש מאוד צר, שחורג מתחום הטעם והריח: לתת אנרגיה לאנשים עובדים. לרומם את רוחם וגופם של עבדי הקפיטליזם והניאו-ליברליזם (זה מאוד חשוב. אני לא מזלזל בזה). פומו היא מסעדת צהריים קלאסית. זה הרציונל שלה, זו סיבת הקיום וזו המטרה המרכזית. אתה נכנס רעב פנימה, תוקע מה שצריך לתקוע וחוזר למשרד כדי להמשיך ולשעבד את עצמך לאדוני הממון. אם בעוד 40 שנה תתחרטו שביליתם את רוב חייכם בתוך קופסה קטנה של חמישה מטרים רבועים, תאשימו את הפסטה שאכלתם בצהריים.
אנחנו הגענו לפומו בערב. הרחק מעדרי העובדים של הצהריים (המסעדה נפתחה לפני כחודש ותיפתח בשבוע הבא בשעות השיא). התחלנו את הארוחה עם קרפצ'יו די מנזו (55 שקלים) – פילה בקר שנצרב קלות בעשבי תיבול עם שמן זית, חומץ בלסמי ופרמזן. אני מעדיף את הקרפצ'יו הקלאסי. בלי צריבות מיותרות ובלי עשבי תיבול עזי ארומה. אין בכך צורך, פרט לניסיון לשדרג את טעמו הלא-מי-יודע-מה מלהיב של הבשר הניטרלי.
הזמנו פיצה. כן, גם בפומו מגישים פיצה. לדעתי, כרגע בישראל יותר מסעדות ומזללות שמגישות פיצה מאשר תינוקות שמקבלים תחליפי חלב. פיצה זה לא המאכל הלאומי. זו ברירת המחדל של כל שף וכל טבח חסר דימיון שקונה לעצמו טאבון לבן וחושב שבזה נגמר הסיפור. הפיצה (68 שקלים) הוגשה כשעליה פפרוני וברזאולה. היא הייתה דקה ופריכה, אולי פריכה מדי, עשויה קצת יתר על המידה. לא פיצה גרועה, לא פיצה טובה. פיצה. עוד פיצה.
במחלקת הפסטות, לקחנו ריגטוני ארביאטה (53 שקלים) וטורטליני לחי עגל (74 שקלים). הריגטוני היה תקני לחלוטין. פסטה יבשה עשויה אל דנטה עם רוטב חריף, ללא קישוטים או דאגות מיותרות. הטורטליני, שאני יכול להניח שמותקנים במקום, היו עשויים היטב. הבצק היה גמיש ונגיס, אבל מילוי לחי העגל היה משונה, בלשון המעטה: מחית בשר טחונה עד לרמה של גרבר. בשר לחי הוא לא בשר קשה וצמיגי שצריך לטחון לו את הצורה לכדי פירה ולדחוף אותו לתוך טורטליני. הכיסונים עצמם שחו בתוך ציר בקר לא צלול ומתוק מדי, כאילו שמהלו אותו באיזה סירופ. תארו לעצמכם – כיסוני בצק ממולאים בגרבר ברוטב סירופ. זה לגמרי אינפנטילי.
לקינוח, טירמיסו (43 שקלים) שהיה מצוין. בדיוק מה שטירמיסו צריך להיות. בלי עשבי תיבול יעני.
בלי תקווה ובלי אכזבה
חזרנו לביקור שני כדי לאשש את מסקנות הארוחה הראשונה: פומו היא מסעדה לגמרי מעשית, נטולת קסם ומיסטיקה. הזמנו שרימפס וקלמרי פריטי (53 שקלים) – פירות ים קפואים ומופשרים, עטופים בבלילת קמח תירס, ומטוגנים בשמן עמוק. לשרימפס והקלמרי היה טעם לוואי מריר כתוצאה מטיגון כושל.
ברוסקטה טונה (53 שקלים) היא עדות דרמטית להתעללות בדג נא: ארבע טוסטונים שעליהם קוביות טונה אדומה שעורבבו באיולי כל כך חריף, שבחיים לא הייתי מנחש שמדובר בטונה אם זה לא היה כתוב בתפריט. הטעם שלה פשוט נמחק. בשנים האחרונות נהוג להגיש דגים נאים מלווים בכל מיני תוספות בעלות טעם דומיננטי ופיקנטי. זה מעיד על חוסר הבנה טוטאלי של מה זה דג נא ואיך צריך להתייחס אליו. בעדינות ובג'נטלמניות, זה איך.
הפיצה הפעם הייתה מעט יותר מוצלחת – סרדיניה (69 שקלים) היא פיצה עם אנשובי וסרדינים. הבצק הפעם היה מעט יותר גמיש, פחות צפוד ועשוי. משום מה החליטו להניח עליו גם פרוסות של שומר טרי, קשה ובלתי אפשרי לנגיסה, לפחות בקונטקסט הספציפי הזה. מה לפיצה ולשומר? אני לא יודע ולא איכפת לי. העפתי את פרוסות השומר עם האצבעות וניגבתי אותן.
לעיקרית הזמנו פסטה "פשה" (68 שקלים) – לינגוויני עם קוביות של מוסר ים, עגבניות שרי וצלפים. פסטה טובה, עשויה טוב, עם דג טוב, שקצת התייבש, אבל זה לא נורא. עיקרית יעילה וטובה.
הקינוח, גם הפעם, היה מעולה – טארט לימון (43 שקלים). דיסקית של קראמבל שוקולד, ומעליו שתי שכבות של קרם לימון חמצמץ וקרם מסקרפונה עשיר וכבד. והקרמים מאזנים זה את זה ומחבבים זה את זה. אחרי קינוח כזה אפשר לחזור לעבודה בשקט ולדפוק את הראש בקיר.
בסופו של דבר, פומו עושה בדיוק את מה שהיא אמורה לעשות. זה הדבר הכי טוב והכי גרוע שאני יכול להגיד עליה. אין תקוות גדולות ואין אכזבות גדולות. באתי לתקוע? אז תקעתי. תוקעים. תקענו.
פומו - Pomo. הברזל 11, רמת החייל, תל אביב. 03-9225320