מה עושה מבקר אוכל שנדרש להיכנס לבידוד? נושם עמוק, מתיידד מחדש עם וולט ושובר ת׳ראש: מה להזמין, לכל הרוחות? במהלך הקורונה, כבר למעלה משנה וחצי, המשלוחים השתלטו על תרבות האוכל הישראלית. המגיפה הרסה, או בנתה מחדש, תלוי את מי שואלים. השינוי המשמעותי בהרגלי הצריכה הביא איתו גם דילמות קיומיות חדשות. פתאום אתה מוצא את עצמך משועמם. הזמנתי כבר הכל, מה עוד נשאר? משלוחים, בניגוד למסעדות, נוטים להיות מונוטוניים. הם נעדרים את החוויה הרוחנית הכוללת שמציעות המסעדות. אין בהן את האספקט החברתי, את הקהילתיוּת והתחושה החגיגית. בסופו של דבר, מדובר באירוע די מינורי שמתקיים בסלון או במטבח הביתי ואמור להיות יעיל וקונקרטי. זה מה יש. ואם זה מה יש, לא פלא שמשתעממים מהר. כמו במערכות יחסים ארוכות, המונוטוניות משתלטת. עוד פעם תאילנדי? איטלקי? חומוס? תנו לראות איזו סדרה גרועה בנטפליקס וללכת לישון.
השבוע התבודדנו והזמנו משלוח ממזללת מיאזקי אשר בשוק שרונה. האם יש משמעות למיקום הגיאוגרפי? לא תמיד, הפעם כן. מיאזקי, ממפעלות השף יובל בן נריה, היא חלק מהניסיון הנואש להחיות את השוק הכושל הזה. הביאו לשם שמות גדולים כמו אייל שני, מחניודה והקוסם. האם זה יעבוד? לא הייתי בונה על זה. אבל אפשר להמשיך ולנסות. מה כבר יש להפסיד? מיליונים? זה פינאטס בשבילם.
בן נריה הוא חלק מכוח החלוץ שנשלח להציל את שוק שרונה מעצמו. אולי זה ייגמר כמו בסיפור של ארצות הברית באפגניסטן – בנסיגה מבוהלת. בינתיים, העסק עובד, לא מעט בגלל חברות ההייטק שנמצאות במגדלים שמסביב. הם צריכים לאכול ארוחת צהריים, ההייטקיסטים, יש להם תן ביס ואין בעיות תקציב. קלח תירס ב-28 שקל? כשאתה מרוויח 40 אלף שקל בחודש לא אכפת לך כמה עולה קלח תירס. הלקוח המושלם!
מיאזקי היא בול, אבל בול, מה שצריך. אוכל שנתפר למידותיו של פאוור לאנץ׳ בחברות הגדולות. בריא במידה, מוגזם במידה, טרנדי במידה. יובל בן נריה כבר התנסה במשלוחים ברמה גבוהה עם קפה טאיזו המשובחת (שלא לדבר על טאיזו עצמה). מיאזקי היא כמה ליגות מתחת, אבל עדיין ליגה בפני עצמה. היא פן-אסייתית משוחרת מסטנדרטים של מטבח עילי ולא מחויבת לאותנטיות כפויה. היא נותנת את הגרסאות שלה למה שפופולרי בימינו. נאמר, קריספי צ׳יקן (54 שקלים). משום מה, עוף מטוגן בלחמנייה הפך למנה מהסוג שמככב בתמונות אוכל באינסטגרם. כמה שיותר עבה, יותר פריך, יותר נוטף מיץ, ככה יותר פוטוגני. הקריספי צ׳יקן של מיאזקי נופל בכל הקטגוריות. לא מספיק פריך, לא מספיק עבה, לא מספיק נוטף, בטח שלא פוטוגני. זה יותר קרוב לשניצל ישראלי בפיתה מאשר לעוף אמריקאי, ונופל משניהם.
אבל זו נפילה שלא מעידה על שאר הארוחה. ההמשך אופטימי. למשל, מרקי הראמן של מיאזקי. האובססיה למרקים האלה היא מסממני התקופה. לכו תבינו. מה למרק כבד ושמנוני ולמזג האוויר הישראלי? על מה כל המהומה? צירי חזיר עמוקים וכבדים? זה כל הגליק הגדול? נו, שיהיה. יובל בן נריה לא זורם עד הסוף עם האופנה המטופשת. הוא מציע את הגרסה הים תיכונית שלו לדבר עצמו. לטעמי, לא פחות טובה, בטח יותר קלילה ונכונה למקומותינו. לקחנו שני מרקים: ראמן עגבניות (62 שקלים) וטן טן מן (64 שקלים). הראשון, מרק חם, מבוסס בכלל על עגבניות וסופריטו ספרדי (מתובל היטב ופיקנטי) עם אטריות טריות, שומר צלוי, ביצה חצי רכה, אצות נורי ואפילו אריסה. במקום להכביד, זה ראמן שמרחף. יותר דומה למרק תימני מאשר למרק יפני, ובצדק. כרם התימנים זה כאן. שינג׳וקו זה שם./
טן טן מן הוא מרק ראמן קר פשוט נפלא. האטריות כאן, הביצה החצי רכה וגם האריסה שנותנת טעם חריף ולא מתנצל. ציר העוף מתערבב בטחינה והופך לנוזל סמיך, עם ירקות שרופים בפנוכו (עגבנייה, פלפלי צ׳ילי ובצל), ויש שיפוד פרגית בצד. טחינה ושיפוד? כן, אנחנו שוב בכרם התימנים או בשכונת התקווה, אבל עם מבט שהתלכסן לכיוון מזרח אסיה. שילוב חכם ושנון בין קרוב ורחוק. מנה שבקלות יכולה הייתה להיות מוגשת במסעדת עילית כמו טאיזו ואחיותיה לז׳אנר.
לקחנו גם עסקית של קבבויאקי (79 שקלים) שמגיע עם צ׳יפס ״אומאמי״ ואוניגירי סלמון צלוי. הצ׳יפס מטופש ותעשייתי, פיזרו עליו אבקת אצות לא מורגשת שנראית כמו לכלוך. האוניגירי – הפתעה גדולה. משולש אורז עטוף באצה פריכה, ממולא בסלמון אפוי. תשמעו, הכל קם ונופל על האורז. ויובל בן נריה יודע איך להכין אורז. לכאורה, מלאכה פשוטה, אבל מה זה לא. אורז סושי נפלא, דביק במידה, חמצמץ במידה, אוורירי במידה. כנ״ל במנה של הקבב, שם הוא משמש בתור מצע לשני קבבים ארוכים, צלויים על הגריל, סוג של קבבים רומניים עם טעם בשרי יחסית ניטראלי וטוויסט יפני מתקתק. ויש גם קימצ׳י מעולה וחריף בצד.
אחר כך רצינו להעמיד פני הייטקיסטים בארוחת הצהריים שלהם, אבל כאלה שנמצאים בדיאטת כאסח לקראת החתונה או משהו כזה. אז הזמנו סלמון קוריאני (72 שקלים) – פילה סלמון במרינדה של תבלינים קוריאניים. הפילה עשוי מדיום, האורז מתחת, כאמור, מושלם. אם ראיתם את הסרט הדוקומנטרי ״Seaspiracy״ על תעשיית הדיג, אתם בטח יודעים מה עושים לסלמונים האומללים ואיזה סיוט זה להיות סלמון תעשייתי. אל תזמינו את המנה הזאת.
לקחנו גם שני סלטים: קולסלואו קימצ׳י (34 שקלים) וסלט אצות (34 שקלים). בקולסלואו מערבבים קימצ׳י של כרוב עם מלפפון, בצל ירוק, גזר וקולרבי ושופכים איולי מלמעלה. סלט האצות מורכב מקולרבי, מלפפון, בצל ירוק, תפוח ירוק, אגוזי לוז ורוטב תה יסמין עם סויה מתובלת בצד. שני סלטים מוצלחים, טריים, מתפצחים בפה. לא סלטי ויטרינה עייפים. כמו בשאר המנות, הטעמים מתוקים, אבל לא יותר מדי. אין כאן את הוולגריות של המסעדות הפן-אסייתיות הזולות. זו מתיקות של מי שיודע לא להגזים ולהפריז. לא הייתי ממליץ לכם לשבת במיאזקי בשוק שרונה, כי באמת מדובר באזור דמדומים לא חינני בעליל, אבל להזמין משם? באבו-אבוה. משלוח שווה להפליא, אפילו אם לא התמזל מזלך להיות הייטקיסט מפוצץ.
מיאזקי. שרונה מרקט, תל אביב. טלפון: 03-8009999. לא כשר