על אימפריית הזקן והים, בעלת שני הסניפים, צריך לכתוב במדורי תיירות הפנים והחוץ ובמדורי הכלכלה, לא במדורי האוכל. ידברו שם על האוכלוסיה שפוקדת את המקום בהמוניה, הפדיון היומי, התשואה החודשית, ההשקעה המשתלמת, הפופולריות הגואה וסוד המשיכה. שתי מסעדות, אחת מהן ממוקמת בנמל יפו הנטוש והכושל, ושתיהן מלאות באלפי אנשים. לך תבין את זה. על אוכל אין כל כך מה לדבר. זה מפעל הזנה בתחום הסלטים החופשיים והדגה. לא יותר מזה.
עכשיו אנשי הזקן והים פותחים מסעדה איטלקית בשם סיקיליה, ממש בשכנות לסניף בנמל יפו. למה? האם בוערת בהם איזו תשוקה בלתי מרוסנת לאוכל איטלקי? חדוות היצירה? תחושה של שליחות יוצאת דופן? מסר קולינרי מקורי? ממש לא. הם מזהים הזדמנות ומסתערים עליה בכל הכוח. המלצרים מוכנים עם מחסנית בהכנס. יש להם מדונה באוזן, טאבלט ביד ואנרגיה של סוכן מכירות מדלת לדלת. הם לא רואים אותך ממטר. העיקר למכור, למכור, למכור. אל השולחן נזרקים פוקצ׳ה, סלט חסה, סלט ירוק וכרובית עם יוגורט. על חשבון הבית. מחווה נדיבה ללא ספק. טוב, יאללה יאללה, להזמין כבר. המלצרים אדיבים אבל חסרי סבלנות. אימנו אותם היטב. האוכל מגיע במהירות האור. יאללה יאללה.
תחושה עגומה של יאללה יאללה שורה על סיקיליה. זה לא פסט פוד אבל זה לא ממש רחוק משם. יעילות היא שם המשחק כאן. ערכים אחרים הם שוליים. המסעדה גדולה ובוודאי תיכף תתמלא עוד יותר. ייקח לה קצת זמן אבל יבואו אליה משפחות וילדים והם אפילו ייהנו. בטח שייהנו. שיהיה בכיף. מה יש לא ליהנות? פיצה, פסטה. כאן הולכים על בטוח. לא משתדלים יותר מדי. נותנים את המינימום שצריך וזהו. הכי זהו שבעולם.
פתחנו עם ארנצ׳יני שרימפס (38 שקלים) ופיצה מרגריטה (38 שקלים). הפיצה הייתה יבשה. פיצה חנק. נטולת אוויר ונטולת שומן. קראסט קשה, צפוּד, מת. רוטב אנמי. גבינה לא איכותית. תת-תקן. בישראל למדו לעשות פיצות לא רעות בכלל. זו כבר אקסיומה. סיקליה קוראת תיגר על האקסיומה. הפיצה שלה לא טראשית מהאייטיז. הלוואי שהיתה כזאת. לא, זה משהו אחר. זה חוסר הבנה של מה זה פיצה ומה היא יכולה לעשות. הפיצה נאפית בחום גבוה מדי בטאבון ונזרקת לחלל המסעדה. זו לא פיצה. זה פריסבי.
איפה שהפיצה הייתה יבשה, שלושת כדורי הארנצ׳יני היו שמנוניים מדי. אולי היו צריכים להחליף נוזלים בינם לבין עצמם. ארנצ׳יני רך, אורז עשוי מדי, כמות גבינה אבסורדית ופירורי שרימפס. אתה תופס את הארנצ׳יני באצבעות והם נמעכים לך בידיים כמו איזה קווץ׳.
לעיקריות הזמנו רביולי סרטנים (79 שקלים) וזיטי חריימה (79 שקלים). בתפריט נטען ש״כל הפסטות, כולל הרביולי שלנו, הן טריות ומיוצרות במקום״. ובכן, ה״רביולי שלנו״ היה באיכות של רביולי תעשייתי. הוא לא בושל כראוי והיה קשה בקצותיו ורופס באמצעו. זה לא אל דנטה וזה לא אובר-קוקינג. זה משהו אחר. זו דרגת בישול שמאפיינת רביולי ששכבו זמן רב מדי במקפיא ושכחו מתי הפעם האחרונה הכינו אותם. לרוטב העגבניות היה טעם של הרטבים האלה שקונים בצנצנת במכולת. בואו נגיד שגם המילוי של הסרטנים הכחולים לא היה מהמשובחים. הסרטנים האלה לא זוכרים את הים ולא זוכרים את הגלים ולא את החול החם.
הזמנו כזכור זיטי חריימה עם חונקי כמרים. הגיע רק חריימה עם פרוסות בורי. בלי פסטה. שאלנו את המלצר, הוא התעקש שזו המנה, התעקשנו שוב, הוא הזמין את מנהל המשמרת, גם הוא התעקש, גם אנחנו התעקשנו, הוא הביא את התפריט, הוכחנו לו, הוא נכנע. אכלנו בכל זאת את החריימה. שיהיה חריימה. אולי עדיף ככה.
לקינוח, לקחנו טרה לצ׳ה (28 שקלים). מה שליתר דיוק קוראים לו ״טרס לצ׳ה״, עוגת שלושת החלבים, שהייתה מצופה בשכבה כל כך עבה של קרמל שלא ברור לי בדיוק מה הלך שם.
הארוחה השנייה לא הייתה יותר טובה למרבה הצער. פיצה פפרוני (52 שקלים) - שוב, פיצה יבשה ותת תקנית. והפפרוני? אין לי מושג מאיפה הביאו אותו. פפרוני באיכות ירודה, חסר טעם. הוא נועד לפיצה והיא נועדה לו. שידוך מהגיהנום.
לעיקריות הזמנו רביולי זנב שור (79 שקלים) ורביולי סרטנים (79 שקלים). ושוב חזר על עצמו אותו הסיפור. כיסונים קפואים ומופשרים, טעמים פושרים ותפלים. למנת זנב השור הייתה רק טקסטורה עמומה ומגוידת. הוא שחה ברוטב ציר בקר שהפך לטופי בצבע חום כהה, ועליו גבינת גרנה פדנו שניסתה להציל את המצב ולא הצליחה. הסרטנים היו אותם סרטנים. מעין חוטי חלבון שהתפוררו לכדי גושישים שאתה לא יודע אם לאכול אותם או מה לעשות איתם. יש לי דווקא רעיון.
הקינוח – פיצה אנגלייז (42 שקלים) – כבר שייך לתחומי ההזייה הטוטאלית. פיצה דקיקה ומיובשת, רקיק חסר חיים, ומעליה רוטב אנגלז צהבהב, שוקולד חלב ומרשמלו מתוק להחריד. אלוהים שישמור. ועכשיו שמדורי הכלכלה יסבירו לכם למה סיקיליה היא מסעדה עם פוטנציאל. אני התייאשתי.
סיקיליה (סיציליה). האנגר 101 רציף העלייה השנייה. 053-6111832. ראשון-שבת 11:00-00:00. נמל יפו, תל אביב