ג'ורג' וג'ון התחילה איתנו את הערב ברגל שמאל (האמת שגם אנחנו לא היינו בטוב אחד עם השנייה, אבל עוד נגיע לזה). כשהגענו למסעדה המארחת עדכנה אותנו שהשולחן שלנו לא מוכן והציעה שבמקום זאת נשב לסעוד על הבר. הצצנו פנימה, ראינו את מה שראינו, ואמרנו תודה אבל אנחנו מעדיפים לחכות, "לא נורא, זה קורה". אחרי כמה דקות ניגש אלינו גם מנהל משמרת, תזזיתי יותר, והתעקש שבכל זאת נשב איפה שאפשר. "אם אנחנו כבר יכולים ליהנות אז בואו נהנה, לא ככה?".
לא בדיוק "ככה". הבר בג'ורג' וג'ון לא מפתה. הוא מואר מדי, חסר אופי, אין בו סקסיות או אינטימיות, והרי סקסיות ואינטימיות כבר אין לנו בבית. מה לעשות, זה לא הכי מעורר לשבת מול מדפי זכוכית חצי ריקים ועליהם כלי הגשה וצנצנות חמוצים (יפתח: "טוב שאין פה פלורסנט וזהו"). החדשות הטובות הן שבזמן שהתמקחנו המושבים על הבר נתפסו. הרעות? שהיה מקום אפילו יותר גרוע להושיב אותנו בו: כורסאות אירוח נמוכות ורחבות שמוקמו מתחת לבר, שמתאימות לישיבה מול האח עם כוס צ'וקולטה, קצת פחות למסעדה.
מסעדנות היא תחום אכזרי, זו כבר אקסיומה. ולכן השיקול האם ואיפה לדחוף עוד כמה שולחנות כדי שהעסק יישאר רווחי הוא יותר ממובן. אבל שדרת הכורסאות הזאת הייתה חצי צעד רחוק מדי. עצבניים וחמוצים מבית, המשכנו לשבת קילומטר מתחת לכוסות היין שלנו, כמו ילדים שהושבו בשולחן הגדולים, והסתכלנו בקנאה על הסועדים בני המזל שזכו לשולחן נורמלי משלהם בצידה השני של מחיצת הברזל המעוטרת שחוצה את המסעדה במרכזה. אחרי קצת פחות מעשרים דקות, המלצרית (הנחמדה. כל הצוות היה אדיב ונעים) הובילה אותנו לשולחן המיוחל, ומשם כבר האוכל הציל את המצב.
בילוי בפאסיב-אגרסיב
ג'ורג' וג'ון, בהובלת השף תומר טל, הייתה לא רק המסעדה שלנו להערב, היא הייתה גם המטפלת הזוגית שלנו. כשהזמנו את השולחן לא יכולנו לדעת שנריב ככה לפני הארוחה. זה כנראה סיכון שצריך לקחת בחשבון כשמזמינים מקום שבועיים מראש באחת המסעדות הנחשבות בתל אביב, במיוחד כזו שזכתה להיות מדורגת ברשימת 50 המסעדות הכי טובות במזרח התיכון של סן פלגרינו. היינו מבטלים, אבל הבייביסיטר כבר שוריינה, ובאופן כללי שום דבר לא יכול להבטיח לנו שגם אם נדחה את הבילוי לא נריב שוב, אולי אפילו את אותו ריב. לכן בלית ברירה התארגנו ויצאנו ליהנות זה מהפאסיב-אגרסיב של זו. אז איך יוצאים לדייט זוגי בברוגז? התשובה היא בשקט.
טטאקי פלמידה (85 ש"ח)
המנה הראשונה שהזמנו, טטאקי פלמידה, הייתה כאפה של פרופורציה. באמת רבנו בגלל ספת רי"ש (מישהי, לא חשוב שמות, רוצה להחליף את הספות הישנות, בזמן שפלוני טוען שאפשר לחיות עליהן לנצח ואף להיקבר בתוכן)? איזה שטויות, החיים שלנו מדהימים! זו מנה של נתחוני דג צרובים על שלולית שמן זית, לצד מריחה יפה של קרם חצילים שרוף, קרם פרש וקרם חלמונים, וגבעה של סלט תפוחי אדמה "מדורה" עם שום ירוק וזעתר. מנה ממיסת התנגדויות שטעימה ממנה שלחה כל אחד מאיתנו למסע פלאשבקים של מדורות בתיכון. כל ביס קיפסל מתח מיני, אנשים זרים ומישהו שמנגן בגיטרה את "נגעה בשמיים". ואכן, המנה הזאת נגעה בשמיים, פתחה כנפיים פלוס משהו עם מגדל מים (Am C F).
טרטר טלה בפרח קישואים (85 ש"ח)
יחד עם הטטאקי הגיע טרטר הטלה, עם קרם קישואים שחור, ושוב כמה עלי זעתר וקרם החצילים ממקודם. הטרטר היה עדין וטרי, כמצופה, והקישואים השרופים הוסיפו לו קיק של טעמים ומליחות, אבל האמת היא שאחרי הטטאקי לא היה למנה המסכנה סיכוי. טעמי המדורה התנחלו על בלוטות הטעם וגם צו של בג"ץ לא היה מזיז אותם משם. "זה כמו לעלות להופיע אחרי מטאליקה", יפתח סיכם, "ואם היית מבינה במוזיקה הייתי נותן דוגמה ספציפית יותר אבל הבנת את הראש".
סיגר טלה ועלי גפן (85 שקלים)
מנה נוספת שהזמנו הייתה סיגר צוואר טלה ועלי גפן על רוטב של יוגורט עם עשבי תיבול. הניסיון לחבר בין אוכל עממי, פופולרי, לבין טעמים מתוחכמים יותר עלה יפה. המנה הייתה מורכבת משלושה סיגרים דקיקים, קראנצ'יים מבחוץ, ממולאים בבשר צוואר טלה שהוכן בבישול ארוך, שבוצעים וטובלים ברוטב חרפרף עם כמה עגבניות מיובשות. עם הרוטב הזה אפשר היה להגיש לנו גם חצץ ונעצים והיינו נאנחים מעונג.
קלמרי בגריל עם פתיתים וציר סרטנים חום (95 ש"ח)
מתוך התפריט קרצה-לא-קרצה לנו מנה של קלמרי בגריל עם פתיתים וציר סרטנים. להזמין פתיתים במסעדה? באמת? אפילו לילדים שלנו כבר נמאס מזה. אבל המלצר המליץ והחלטנו ללכת איתו. גם כאן החיבור בין הגבוה לנמוך השתלם. זו הייתה מנה פשוט אדירה, כשהפתיתים העגולים בשחור לבן - שמכינים כמובן במקום - סופגים את הרוטב ומוסיפים משחקיות כיפית על הלשון, והקלמרי החרוך מקבל קונטרסט מהרכות של הפתיתים.
לפני שנעבור לעיקרית, מילה על התפריט. התפריט של ג'ורג' וג'ון מחולק למנות ראשונות קרות ומנות ראשונות חמות, מנות עיקריות ועיקריות במשקל (למשל, דג צלוי או סטייקים). יכולנו בכיף להישאר בספירה של המנות הראשונות, היו הרבה מהן, והן היו מגוונות, יצירתיות ומסקרנות. רצינו לטעום את הארטישוק של תחילת עונה עם שורש חסה מעושן בפחם, לטשנו עיניים לפסטה סרטנים ולמנת התמנון שסוקרה בהרחבה בביקורות קודמות. כשירות לציבור החלטנו בכל זאת להתקדם לעיקרית אחרי משא ומתן ארוך שהוכיח שהנה, אנחנו כבר מסוגלים לקבל החלטה ביחד, גם אם היא לא בנושא ריהוט.
שורט ריב בקר (155 שקלים)
השורט ריב, נתח רך ומתפרק על המזלג של בקר מעושן עם רוטב שרי וציר בקר, הוגש לצד עצם רותחת ומעליה פרוסות ארטישוק ירושלמי מתקתקות. המלח שביקשנו בנפרד אומנם הקפיץ את הטעם, אבל בסופו של דבר מדובר, ובכן, בבשר. נתח של בשר. לא שיפוד של חמציצים, לא תמנון בתוך טאקו. אומנם רך, עסיסי ועשוי כמו שצריך אבל יחסית לשאר, מעט משעמם.
קינוח קרם פיסטוק (60 ש"ח)
לקינוח הזמנו קינוח קרם פיסטוק עם חתיכות מרנג, תותים קרירים וטוויל שוקולד. קינוח מתוק וטעים, אבל לוקה בעודף של פירוטכניקה כאילו היה חלק מתוכנית ריאליטי. יפתח התלהב, ויטה פחות.
נו, שווה את הבייביסטר?
ג'ורג' וג'ון שוכנת במלון דריסקו בתל אביב, מלון בוטיק יוקרתי "בעיצוב היסטורי וייחודי", כמו שנכתב באיזה פמפלט. למרות זאת, איכשהו, נקודת החולשה של המסעדה היא דווקא עיצוב הפנים שלה, או היעדרו. המנות נהדרות ומקוריות, הטעמים מתחרים במרקמים והחך המנצח; השירות נונשלנטי אך לא מרושל, אבל החלל - מבאס. אין בו לא קסם ולא מסתורין אלא תחושה שבאור מלא, בסוף המשמרת, המסעדה משדרת את אותה תכליתיות כמו בשעות הפעילות. היא מתאימה לארוחה חגיגית עם ההורים, למפגש שמה שחשוב בו הוא אוכל טוב וחברה טובה. לזוגות מאותגרים רומנטית? קצת פחות. ובכל זאת, רק בשביל הטטאקי פלמידה אדומה והקלמרי בגריל פחם עם פתיתים היה שווה להגיע. האוכל והאלכוהול עשו לנו טוב, עכשיו חסרה רק האווירה.
בסוף, אגב, קנינו ספות חדשות.
