נער הייתי וגם זקנתי וראיתי טאפאס ברים נפתחים ונסגרים. הייתה תקופה שזו הייתה האופנה הישראלית - לנסות ולחקות את בתי האוכל המסורתיים של ספרד. נו, אז הייתה כזאת אופנה. הייתה ואיננה. כמו שראוי לאופנות - הן מתאדות מבלי להשאיר סימן. הקיום שלהן לא חשוב ולא עקרוני. ומכיוון שכל הטאפאס ברים שנפתחו בישראל במהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה-21, היו, רובם ככולם, גרועים ובינוניים, אז אף אחד לא ממש מתגעגע אליהם. בשביל טאפאס כהלכתם, עולים על מטוס. לא על מונית שירות.
ברנז'ה היא מסעדה שנפתחה בשיא האטרף של מתחם שרונה. חשבו שם שיוכלו להרביץ מכה. הם טעו, כמו שטעו חנויות הסניקרז וחנויות הבגדים והגלידה. מעבר לשם האיום ונורא – ברנז'ה? באמת? – האוכל שהגישו שם היה סתמי במובן הכי עמוק של המילה. אוכל שלא מותיר זכר. וכמו מתחם שרונה - גם המסעדה הייתה אמורה לשקוע לתוך שיכחה מתוקה. להיעלם כאילו שמעולם לא הייתה. זה הגורל שלה. זה הגורל של שרונה. אבל ברנז'ה מתעקשת להתקיים. לא ברור למה. אולי הבעלים קיבלו דיל טוב על הנדל"ן. אולי הם חתמו על חוזה שהם לא יכולים להשתחרר ממנו. זה הכל ספקולציות. בכל מקרה, ברנז'ה ממציאה את עצמה כעת מחדש בתור מסעדת טאפאס ספרדית. נו, שיהיה. אדם שטובע בתוך בוץ טובעני, שולח יד ומנסה לתפוס ככל יכולתו. הוא נאחז בענפים, בסלעים. העיקר לא לטבוע. ברנז'ה היא מסעדה שרוצה לחיות. אפשר להעריך את האינסטינקט ההישרדותי שלה. לפחות זה.
ובתור מסעדת טאפאס ספרדית, עם "נגיעות", כפי שהם מגדירים זאת, האם ברנז'ה שווה משהו? בוא נאמר ככה – ברנז'ה הראשונה, הקודמת, הייתה מסעדה ים תיכונית לא מוצלחת. היא ניסתה לתפוס טרמפ על הטרנד ההוא ופספסה את ההסעה. ברנז'ה הנוכחית, מספר שתיים, היא שוב טרמפיסטית עם תזמון לא מוצלח. היא הגיעה לטרמפיאדה אחרי שכל המכוניות כבר חלפו על פניה. טרמפיאדה באמצע המדבר. התפריט החדש שלה, שמחק לגמרי את התפריט הקודם, הוא לא מסוג התפריטים שיגרמו לכם לפעור את הפה בתדהמה. כבר ראינו הכל בברי הטאפאס הפופולריים של העשור הקודם, כך שאולי צריך בכלל להתייחס לזה כאל סוג של קאמבק. כמו כוכב פופ מזדקן שחוזר אחרי שתיקה של כמה שנים טובות ומגלה שלאף אחד לא איכפת ממנו.
תזכורת: העיקרון בטאפאסים הוא אוכל קטן, ישיר, שמטופל באופן מינימלי ומסתמך על חומרי גלם טריים וטובים. אכלנו טרטר ילוטייל (42 שקלים) שנחרך ונצרב בברנר. הדג היה באיכות לא מזהירה ובעל ניחוחות וטעמי לוואי. המבורגסה (21 שקלים) היא המבורגר קטן, בלחמנייה קטנה. הלחמנייה הייתה יבשה ולא נעימה לאכילה. ההמבורגר היה לא רע. עשוי מדיום, בשר טוב שמוגש עם בצל מקורמל. קרוקטס עוף (24 שקלים) הם צמד של קרוקטים עגלגלים, עשויים ממחית תפוחי אדמה, שמולאו בעוף שנקצץ עד שהפך לדייסה וטוגנו באופן מרושל. הם התפוררו לכדי תלולית לא סקסית של פירה ועוף, והטיגון היה לא אחיד ושמנוני. מנה בלתי אכילה. לקחנו גם שיפוד של סלמון (55 שקלים) שהיה עשוי טוב, אבל זו לא חוכמה גדולה.
למנה עיקרית, הזמנה פאייה זוגית של פירות ים (120 שקלים). גם שם, חומרי הגלם לא היו מעולים שבמעולים – מולים לא הכי טריים, שרימפס קשים וצפודים שמעלים טעמים וניחוחות לא נעימים, קלמרי צמיגיים, חצי סרטן כחול וסקלופס. האורז עצמו היה עשוי היטב, מתובל בציר דגים וזעפרן, פיקנטי. זו פאייה שכמותה ניתן למצוא בכל מסעדת תיירים גרועה ברחבי ספרד, כך שיש כאן לפחות איזשהו סטנדרט שניתן להשוות למשהו שמכירים מחו"ל. פאייה תיירים זה ז'אנר בפני עצמו, וברנז'ה הצליחו לשחזר את התוצאה באופן הכי נאמן למקור שיש.
לקינוח לקחנו קרמו מוחיטו (38 שקלים) – קרם של לימון עם כדור של גלידת נענע (השילוב ביניהם מרמז לטעמו של קוקטייל מוחיטו), שמוגש לצד המרנג הכי גרוע בהיסטוריה של המרנגים – מרנג שלא הוקצף כראוי, גרגרי הסוכר לא נטמעו לתוכו, הם נתקעו בשיניים, והבלילה עצמה נוזלית לחלוטין, נוטפת על הצלחת. זה פשע מלחמה הדבר הזה.
שמחה מהולה בשמן
הארוחה השנייה הייתה בסימן של שיפור מסוים, אם כי לא צריך למהר לשמוח – קרוקטס עוף (24 שקלים) טוגנו הפעם כראוי, והיו שחומים ופריכים, אבל שמנוניים להחריד. הזמנו שוב המבורגסה (21 שקלים) ושוב – המבורגר טוב, לחמניה על הפנים.
קוקי סאן ז'אק עטופים בחזה אווז מעושן (39 שקלים) נצרבו כהלכה. חזה האווז הוסיף להם טעם מעושן, והם הונחו על קרם לימון חמוץ. מנה מאוזנת. כשמדברים על טאפאס – מדברים על מנות כאלה. קטנות, לא יומרניות ושופעות טעמים. גם פילה בקר עם חזה אווז (79 שקלים) היא מנה לא רעה, אבל כשחותכים נתחים כה דקים של פילה, ראוי להגיש אותם מדיום או אפילו מדיום-רייר, ולא וול-דאן כפי שהוגשו לנו. זו ממש התעללות בבשר מאיכות מצוינת. לקחנו גם סביצ'ה מוסר (42 שקלים) – זה לא היה סביצ'ה, כי הדג לא נכבש במיץ לימון, אלא יותר בכיוון של קרפצ'יו, עם דג באיכות נחותה, ואני חוזר על עניין הטעמים והניחוחות הלא נעימים כי נדמה שזו כבר מסורת בברנז'ה, מוגש עם פלחי אשכולית ועלעלים מיותרים.
לקינוח, הזמנו קרם קטאלן (38 שקלים) שהיה קלאסי ועשוי כמו שנהוג וכמו שצריך.
אני חוזר על דברים שכתבתי בשבוע שעבר: בנוף המסעדות הישראלי האכזרי והתובעני, קשה מאוד לשרוד אם אין לך משהו מאוד ברור להגיד. אתה חייב להצטיין או להציע משהו מקורי במיוחד. ברנז'ה לא מצטיינת ולא מקורית. אני פסימי לגבי סיכויי ההצלחה וההישרדות שלה. אבל מה אני מבין – אולי היא תזכה לעוד גלגול, שלישי במספר, ותיפתח מחדש בתור מסעדה בוכרית או משהו בסגנון.
ברנז'ה. רב אלוף דוד אלעזר 15, מתחם שרונה, תל אביב יפו. 03-6562626