הלוואי והיו יותר מסעדות כמו בבי, שמכריזה על עצמה כ״בר אוכל שכונתי״. התלונה העיקרית שיש לי כלפי בבי, זה השם שלה. מטופש מדי. אפשר היה למצוא שם אחר, סבבי? אבל מעבר לזה, בבי מוכיחה טענה מאוד פשוטה: כשעושים אוכל בהתכווננות מלאה, ללא כותרות גג מפוצצות, מתוך חיבה לדבר עצמו ומודעות לגבולות הגזרה, רק טוב יכול לצאת מזה. ובבי טובה משום שהיא ״שכונתית״ ולא מטיסה את עצמה אל מחוץ לאטמוספירה. אפילו לא מחוץ לרחוב בן יהודה. זה מקום חמוד להפליא שמיועד לקהל שגר בסביבה. האם הייתי מגיע במיוחד בשבילה? אולי. ואולי לא. יכול להיות שכן. זה לא משנה. בבי קיימת כבר למעלה משנה, ואני לא הייתי מודע אליה. וטוב שכך. היא יכולה לפעול בשקט מתחת לרדאר. זה לא המקום שישנה את חייכם, אבל חמידוּת היא ערך עליון בפני עצמו. אם כל המסעדות היו חמודות כמו בבי, אולי מבקרי האוכל היו פחות חמוצים.
בבי מגישה אוכל שמגישים בכל מקום אחר, בהבדל אחד: היא יותר משוחררת ויותר נגישה מרוב המקומות הקיימים. המחירים נוחים, המנות לא לוקחות את עצמן יותר מדי ברצינות. הרי לכולם, בגדול, יש את אותם חומרי הגלם. בבי מבינה את זה ועושה עם זה את המיטב שהיא יכולה לעשות. אני מניח שבמטבח שלה הטבחים שומעים מוזיקה בפול ווליום ונהנים מהחיים. זה מתבטא גם במנות שהם מוציאים. אלה מנות של מסיבה. לא מסיבת כיתה. זו לא חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ. זה גם לא הכי-הכי רחוק משם. בואו נקרא לזה מסיבת רחוב.
אני בעד מקום שמגיש את פרוסות הפיתה הקלויות האלה, שמצופות בזעתר, של השווארמיות (16 שקלים). הם קוראים לזה ״פיתה גזלן״ ומגישים עם צלוחית טחינה. זה מצחיק, חינני ואפילו חטיף די טעים, כמו שביסלי גריל זה טעים. מסעדה שמגישה ביסלי? לא ירחק היום.
גם ״סביצ׳יניה״ (56 שקלים) של מוסר ים היא מנת התחלה קלילה ומוצלחת. קוביות הדג מעורבבות בלבנה, פריקי ושקדים. אין כאן מתקפה בלתי סבירה של אינספור מרכיבים והשפרצה חסרת אחריות של מיץ לימון, אלא הבנה סבירה של טעמי המקום שבו אנחנו חיים, ממש כמו במנה של עוף מפורק (38 שקלים), שהוא מעין הומאז׳ למסחאן הפלסטיני. פרוסות העוף, המעט מיובשות, מוגשות עם סומאק וענבים על גבי צזיקי. הטעמים חזקים, ההגשה שלוכית, בקערות מתכת שרוטות. זה לא משהו לכתוב עליו הביתה, אבל גם לא לרוץ לאמא בבכי.
לעיקריות (אין כאן ממש עיקריות, נאמר, מנות ביניים) הזמנו קלמרי צרוב (58 שקלים), ניוקי ריקוטה (68 שקלים) וסינייה טלה (68 שקלים). שלוש המנות כולן ברחו מההגדרות הסטנדרטיות להן אתה מצפה כשאתה מוצא אותן בתפריט. הקלמרי, קטנטנים, קפואים ומופשרים, באיכות ככה-ככה, הוגשו על גבי מג׳דרה רוויה בתבלינים הודיים ורוטב עגבניות חריף. טוויסט יפה. הניוקי יכולים היו להיות יותר אווריריים, אבל הרוטב שלהם היה מענג לכשעצמו: שמנת, מנגולד, כרישה וגבינת קדוש מקומית וארומטית. מנה לא בלתי כבדה; הסינייה בכלל לא הייתה סינייה. מדובר בלחוח תימני עם בשר טלה טחון וזילופי טחינה מתונים. להגיד שזה לא טעים? בשר טחון ומטוגן על גבי לחוח חמים יכול לא להיות טעים?
לקינוח, הזמנו טרייפל (37 שקלים) של קרם לבנה, תאנים וקרמבל עוגיות. מבחינתי, כל דבר שיש בו תאנים בעונה הזאת – זה ניצחון. קרם הלבנה, החמצמץ והחלקלק, השתדך היטב לתאנים שלא באמת צריכות שידוך.
חזרנו לביקור שני, מוצלח גם כן. הפעם התמקדנו בתפריט הספיישלים שהרשה לעצמו להיות אפילו עוד יותר משוחרר ומסיבתי מהתפריט הרגיל, אפילו זרוק. כלומר, ניכרת בו איזו חדוות בישול שהיא לא כבדת ראש ולא סובלת מרגשי נחיתות. היא מחברת אחד ועוד אחד ולפעמים יוצא לה שלוש, אבל זה בסדר. זה חלק מבלגן מאורגן שבא לידי ביטוי, למשל, במנה של טרין מנגו חריף וג׳יבן (38 שקלים) או כמו שהמלצר קרא לה ״גבינת ג׳יבן״. לא הגיע הזמן שיהודים ילמדו לדבר ערבית? זה כמו להגיד ״עגבניית בנדורה״. לא משנה. המנה הייתה על סף המופרכת: רצועות מנגו בשל, נפלא, נהדר, מעורבבות בסלסה מה זה חריפה, רותחת, לוהטת, עם ג׳יבן מגוררת, מלוחה, ושברי קשיו. נשמע כמו משהו בלתי אפשרי? אפשרי לגמרי. שילוב קוּקוּאי, כמעט חובבני, של טעמים, שמצליח להתעלות מעל הקישקושיאדה של עצמו.
גם כבדים ברוטב טופי מלוח (46 שקלים). זו נשמעת כמו מנה שהמציא ילד-טבח עם הפרעת קשב. תוסיפו לה גם אגס קונפי, ותשאלו את עצמכם, בצדק – זה קינוח או מנה ראשונה? האמת, שזו בדיוק התהייה שמפילה מנות מהסוג הזה, אבל הכבדים היו מטוגנים באופן מושלם, ורודים ורכרוכיים, רוטב הטופי המלוח לא היה מלוח אבל גם לא מתוק מדי, האגס השתלב יפה, והמנה הייתה ראויה לגמרי. הלכה על חבל דק ולא נפלה. אני בדרך כלל לא אוהב מנות מלוחות עם פירות, ואת זאת אהבתי.
וגם את זאת אהבתי. תאנים ממולאות קבב (68 שקלים) זו מסוג המנות שאתה אומר לעצמך: או שזו זוועה לא נורמלית או שזה שיחוק. זו לא הייתה זוועה. גם לא שיחוק אדיר. פשוט מנה מצחיקה וחמודה. התאנים, הו התאנים העסיסיות, היו ממולאות בבשר קבב עסיסי, והמנה הוגשה עם לחוח שנמרח בטחינה גולמית.
הזמנו גם את ה״סביצ׳יניה״ (56 שקלים) עם פריקי ומוסר ים נא שנחתך, משום מה, לחתיכות ארוכות ומאסיביות ונכבש לחלוטין בכמות מוגזמת של מיץ לימון. לא נורא. אפילו זה עבד. לצידו, טורטה ספרדית (52 שקלים), היא פשטידת ביצים ותפוחי אדמה, עם בייקון טלה, שרימפס קפואים ומופשרים (באיכות סבירה) ולמעלה – שמנת חמוצה. טעים? טעים.
בזמן האחרון ביקרתי במסעדות שמשקיעות הון במיתוג ויחסי ציבור כדי לשכנע שהן מסוגלות לשחזר את החוויה של מסעדה שכונתית בפריז. אבל למה ללכת כל כך רחוק? בבי היא מסעדה שכונתית בבן יהודה בתל אביב. היא עושה זאת בקלילות וטבעיות וללא מאמץ. ככה נראית מסעדה שכונתית אמיתית. אפילו הקהל שם הוא שכונה, בקטע טוב. צעירים ולא ״פודיז״, כאלה שרוצים לאכול אוכל טוב ולא יומרני במחירים לא מפוצצים, לרדת למטה בשורטס וכפכפים, בלי מילים בצרפתית ובלי פוזות ריקניות. זה הרי כל כך פשוט לפעמים. רק תחליפו את השם, באמא שלכם.
>> בשבוע שעבר המבקר חזר לסלבה וידה ואיטלקי מקומי
בבי. בן יהודה 106, תל אבי ב יפו טלפון: 03-9235551