לפעמים מתחשק לך לבקר בסתם מקום. מה קרה, כל המקומות חייבים להיות ייחודיים וקונספטואליים? לא תמיד צריך ללכת בגדול. אפשר גם להסתפק בקטן והרגיל והבינוני. זה לא שכל בני האדם הם גאונים ומצטיינים בתחומם, וגם המסעדות הן לא נעלות ונשגבות. בסופו של דבר יש קצוות למעלה, קצוות למטה ובאמצע מתקבץ הרוב המכריע. זה נשמע כמו מסר מייאש ומיואש? רוצים לשמוע דבר מה אופטימי? משבר האקלים ממילא ישמיד את כדור הארץ ויכרית את זכרה של האנושות. אין אנושות, אין מסעדות. אין סיבה להתבאס מ”סתם” מסעדות בינוניות.
אלא מה, בימינו גם “סתם מקומות” הם כבר לא “סתם מקומות”. לכל אחד יש משהו להגיד לעולם. אי אפשר “סתם” לבוא, לאכול, לשתות וללכת הביתה. הגענו לפר דרייר, מסעדת גן ובר יין בשכונת נגה על גבול חפירות יפו, שעברה למשכנה הנוכחי מרחוב קינג ג’ורג’. חשבנו שזו הולכת להיות ארוחה חביבה, נחמדה, סימפטית, לא יומרנית, למל”מית (לא מזיקה, לא מועילה), ואני כותב זאת ללא שמץ של התנשאות או זדון. הרי בסך הכל מה רצינו? לחזור הביתה בשלום.
ואז הגיעה המלצרית, וכאמור: בענף המסעדות הנוכחי, לכל אחד יש משהו להגיד. זה לא שמגישים אוכל כמו שהגישו פעם – מנות ראשונות, מנות עיקריות, קינוח, ותם הטקס. לא, לא, לא, מה פתאום. “מה שמוכן, יוצא”. זה מה שאומרים היום. זו הצהרת הכוונות האידיאולוגית, זה הקטע יעני. “מה שמוכן, יוצא”, יאללה, קדימה, טיק, טיק, טאק. זו סיבת קיומו של ה”שיירינג” המתועב. המנות יוצאות בזו אחר זו, כולם לועסים, בולעים, דוחפים מזלגות לצלחות חבריהם ומעבירים וירוסים וחיידקים אקזוטיים אחד לתוך הלוע של השני.
אלא שהמלצרית שלנו לא אמרה לנו “מה שמוכן, יוצא”. היא שכחה. זה בטח נראה לה מובן מאליו. היא פשוט החליטה לקחת לעצמה את החירות היצירתית, ואם נסתדר – נסתדר. לא נסתדר? אז לא נסתדר. איך אומרים? שתיחנקו. בבת אחת נחתו אצלנו שש מנות, בזו אחר זו, במרווחים של, נאמר, כמה שניות זו מזו. השולחן התפוצץ. עוד רגע הוא קרס תחת הנטל. אפילו השולחן הבין שזה לא הגיוני ככה לזרוק את כל שש המנות, ראשונות ועיקריות, מבלי לתזמן אותן, לקחת רגע נשימה, להשתהות בניחותא. תרבות אוכל? מרוץ אוכל. אבל הדבר לא נראה תמוה בעיניה של המלצרית היקרה. אחרי שהסבנו את תשומת ליבה לכך שמה שקרה כאן הוא לא ממש הגיוני, היא הביטה בנו בעיני עגל משתאות, כאילו לא מבינה על מה בכלל התלונה, ואמרה בפסקנות (מכירים את הטון? כאילו שהיא מתלוננת עלינו ולא להיפך): “אתם לא ביקשתם הפסקה אז הבאתי את כל האוכל”. הפסקה ממה? מתי בדיוק הייתה לנו הזדמנות לבקש הפסקה? מרגע שהזמנו מהתפריט ועד הבליצקריג של המנות חלפו פחות מעשר דקות. את הירושימה ונגסקי לקח יותר זמן להשמיד.
כך קרה שהובאו אלינו, בשיגור זריז מאין כמותו, טיל קולינרי לפרצוף המשתומם שלנו, הרעשה כבדה של שש מנות: “סביצ’ה מדריד” (58 שקלים), קציצות פרסה (54 שקלים), “פיצה פלורנטין” (54 שקלים), המבורגר (64 שקלים), נקניקיות "Deluxe” (98 שקלים) ופסטה שרימפס וקלמרי (84 שקלים).
ואז החל המרוץ כנגד השעון. המלצרית עזבה את השולחן ונטשה אותנו על מנת שנתמודד בכוחות עצמנו עם הכבוּדה. היא אפילו לא חשבה להתנצל או אולי להחזיר לפחות חלק מהמנות למטבח ולהשיב אותן אלינו בתזמון הנכון. נותרנו לגורלנו. צריך להספיק, חייבים להזדרז. מה נאכל קודם? מה מתקרר יותר מהר? המבורגר או קציצות פרסה? טוב, התחלנו עם קציצות הפרסה. מעט מאוד פרסה הייתה שם, המון תפוחי אדמה, קציצות בלתי עשויות, שרופות בחוץ, נוזליות מבפנים. הומאז’ למסעדות הבולגריות של יפו? יותר אצבע משולשת.
ההמבורגר היה סביר, לא משהו לכתוב עליו הביתה, הלחמנייה הייתה יבשושית והצ’יפס תעשייתי. המבורגר שמסמן וי על עצמו ולא מתחשק לו להצטיין בתחומו. בינוניותו – גאוותו. אל הפיצה הגענו כשהיא כבר חצי קרה. זו פיצה ביאנקה דקיקה עם בשמל, פרמזן, תרד, ביצת עין והשיקוץ שנקרא “שמן כמהין”. מיד אחריה התפנינו מהר-מהר אל פסטת פירות הים, תפסנו אותה ממש רגע לפני שכבר התקררה לגמרי. השרימפס והקלמרי היו קפואים ומופשרים, הפסטה מסמורטטת. מסוג הפסטות שהדבר הכי טוב שאתה יכול להגיד עליהן זה שהן אכילות.
מכיוון שהיינו עסוקים בזלילה בולמוסית של הקציצות, ההמבורגר והפסטה, אל הנקניקיות הגענו כשהן כבר מתות לגמרי. חבל. נקניקיות איכותיות של נקנקן העל אלן טלמור: צ’וריסו, נקניקיית צ’דר ונקניקייה שווייצרית, עם שוקרוט מעושן ופירה. אבל מה זה משנה? גם הנקניקיות הטובות ביותר לא אוהבות להמתין לשווא לתורן בעוד הן מאבדות מחום הגוף שלהן ושוקעות לתוך תרדמת קטלנית. נקניקייה יקרה, את לא אשמה. היו לך כוונות טובות. המלצרית התנקשה בחייך.
המנה האחרונה בבליצקריג הייתה הסביצ’ה. קוביות של מוסר ברוטב רומסקו (פלפלים קלויים) עם בצל מוחמץ וגבינת טולום, כוסברה וצ’ילי. זו מנה שמגיעה קרה, אז לפחות בעניין הטמפרטורה אין לי תלונות. סביצ’ה סביר לחלוטין, טעמים חזקים, לא חזקים מדי. במצב עניינים נורמלי, זו מנה שאוכלים ראשונה ואז מתפנים לשאר המנות החמות. אבל, כאמור, זו בהחלט לא הייתה ארוחה נורמלית (או שאולי כן? אני כבר לא יודע. אולי אני לא מעודכן).
בניגוד לשאר המנות, הקינוחים הובאו בזמן ובמקום הנכון. פבלובה (44 שקלים) וטירמיסו (38 שקלים). פבלובה עם חתיכות של אננס ושזיף. טירמיסו ששופכים עליו אספרסו מלמעלה. כלומר, גרסאות מתחכמות לקינוחים קלאסיים. למה בכלל צריך להתחכם? למה צריך להגיש שש מנות בבת אחת לשולחן? למה “מה שמוכן, יוצא”? למה לקציצת תפוחי אדמה קוראים “קציצת פרסה”? למה כדור הארץ הוא עגול? למה אנשים צופים ב”בית הנייר”? למה יאיר נתניהו לא סותם ת’פה? למה אני שואל יותר מדי שאלות? והתשובות? אין תשובות. ככה זה. שתיחנקו.
פר דרייר. בת עמי 7, מתחם נגה, יפו. טלפון: 03-6292111. לא כשר