השבוע הגענו לתחתית החבית. כשקינוח מוגש בתוך פסלון מכוער של נעלי לק שחורות, אתה מבין שאי אפשר לרדת יותר נמוך מזה. נשברו כל השיאים. שגב משה הוא ליצן גרוטסקי וחנפן בלתי נלאה. הארוחות שהוא מגיש בבית ראש הממשלה הן האירועים הכי מביכים, חסרי טעם ונטולי קלאסה. זו פדיחה ששמה ללעג לא רק את הקולינריה הישראלית, אלא גם את היומרה הכוזבת לתרבות גבוהה. שגב משה הוא תמצית הוונביזם הממאיר שהפך את הכיעור והחובבנות לערך עליון. זו בדיחה ממש גרועה.
הנה לכם, זה מה שקורה כשגימיקים אידיוטיים יוצאים מכלל שליטה. זאת אזהרת מסע חמורה לכל השפים המתלהבים. אם תמשיכו עם השטויות שלכם, לשם תדרדרו. לנעליים. אתם טבחים או סנדלרים? זאת אזהרה ידידותית גם לשף של מסעדת המקדש החדשה, שנפתחה לפני חודש ומשהו בקניון ״אושילנד״ בכפר סבא. במקדש תוכלו למצוא, בין השאר, מנות שמוגשות עם קרח יבש, על גבי אבנים רותחות ובתוך קלוֹש מזכוכית שבתוכו עננה של עשן. נכון, אלה עדיין לא פרלינים משוקולד בתוך נעל, אבל זה לא רחוק משם. מכיוון שמסעדות קטנות נאבקות על זכות הקיום הכלכלית שלהם, אני נוטה לחוש סימפתיה לניסיונות הנואשים למשוך קהל. אם ראש הממשלה מתרשם מתעלולים מופרכים, למה שהעם לא יתנהג כמוהו? ובכל מקרה, המקדש היא לא אימפריית שגב משה. זו מסעדה שמנסה לשרוד בג׳ונגל הישראלי. אז היא שולפת מהשרוול את כל מה שהיא יכולה לשלוף. להגיד שאני אוהב את זה? לא. אבל אני מבין את זה.
ויש שם גם אוכל. בשר, ליתר דיוק. המקדש היא מסעדת בשרים שמתמחה בעישון. היא שואבת את השראתה מאמריקנה וברביקיו. ברמקולים מושמע בלוז. על מדפי הבר – אוסף ברבנים לא מרשים במיוחד. ממש ממול נמצאת הכניסה לקניון. ילדים עם כיפות מעשנים סיגריות בסתר ליד מזרקה עלובה שפולטת זרזיפי מים. מהעבר השני יש מסעדה של שגב משה (עוד פעם הוא נדחף?!). נשים עטויות חיג׳אב מדדות על נעלי עקב לתוך סניף של קסטרו ואחר כך מזמינות שוקו בסניף של לנדוור. משפחות מסוכסכות הולכות לסרט מצויר בגלובוס מקס. זהו סוד חיי הפרברים המנומנמים. במובן הזה, המקדש, שמשתדלת להיות אמריקאית אסלית, מצליחה להשתלב בתוך התפאורה הכללית. הקניון הוא תמצית חלולה של החלום האמריקאי, גם בכפר סבא.
בניכוי הגימיקים, המקדש היא מסעדה לא רעה בכלל. השף מבין בשר ואוהב אותו. זה ניכר מיד בכל מנה. אתה לא פותח מסעדה בתוך קניון מבלי שיהיה לך רצון מלא, כנות גמורה, לעשות את הדברים בדרכך שלך. המקדש היא לא סניף של בית קפה או מָסְחָרַה חסרת מצפון שמבקשת לקחת את הכסף ולברוח. יש שם איזו תחושת שליחות. הם רוצים שאנשים יאכלו בשר טוב, דווקא בפרברים המנומנמים. למה לא? להם לא מגיע? בטח שמגיע. לכולם מגיע. אפילו לשגב משה מגיע.
הארוחה מתחילה עם קרפצ׳יו לשון בקר (52 שקלים) שמוגש בתוך אותו קלוֹש עטוף עשן מיותר. הבנו את העיקרון. לא צריך ללחוץ על הדוושה. הלשון מעושנת – הבנתם? – בעישון קר, פרוסה דק דק, נימוחה, קרירה, נפלאה. העישון לא מעיק ולא משתלט אלא משמש בתור רמז, הדהוד, שמועה נעימה. פרוסות הלשון מוגשות עם גלידת חרדל צהבהבה, קורנישונים, גרגרי פלפל מדגסקר ירוקים ופתיתי צ׳ילי אדומים. שילוב מוצלח של טעמים וצבעים. רק בלי עשן בבקשה. נחנקתי.
סלט ויאטנמי (56 שקלים) הוא סלט שניתן להגיש בכל מסעדה פן-אסייתית בישראל, ועוד מהדרג הבינוני-גבוה. הוא לא מבייש את עצמו, אף על פי שלא ברור עד כמה הוא ויאטנמי. לא משנה. כל האסייתים אותו דבר. זה בזה מתערבבים ברוטב סויה מתקתק – קונפי שוק אווז, מלפפונים טריים, דלעת מקורמלת, בצל סגול, צנוניות ובוטנים. סלט ענייני ביותר.
לקחנו גם ברזאולה (42 שקלים) מצוינת שנכבשה באניס, ומוגשת עם מה שנטען שהוא ״אבטיח דחוס בוואקום״. זה היה סתם אבטיח. למה לדחוס אבטיח בוואקום? הוא עשה משהו רע למישהו? מעל לברזאולה טפטפו רוטב בלסמי. מיותר ומתוק. תנו לברזאולה לדבר. אל תשתיקו אותה.
לעיקריות הזמנו צוואר כבש (98 שקלים), טרי, פרוס לפרוסות דקיקות ומוגש בשיטת עשה זאת בעצמך – אתה אמור לצרוב אותו על אבן רותחת. הבעיה שהפרוסות נדבקות לאבן ואתה נאבק בהן כדי שלא יצרבו יותר מדי וכל התהליך הוא צולע ומקרטע. זה לא גריל קוריאני. זה צ׳יקמוק ישראלי. הבשר, אגב, מעולה כצפוי מבשר כבש טרי.
מנה נוספת הייתה אסאדו מעושן (110 שקלים). נתח בשר מהמם, על העצם, מעושן למשעי, או ״מעושן עד כאב״, כפי שכתוב בתפריט, ואם זה כאב אז אני רוצה להיות מזוכיסט. הבשר עסיסי, מתפרק מהעצם והוא נטבל בתוך רוטב ברביקיו ביתי נפלא, מתוק וחמצמץ, וכל מה שנשאר ללקק את האצבעות כאילו שאתה קאובוי בטנסי ולא בורגני עייף בכפר סבא.
לקינוח הזמנו מוס שוקולד (42 שקלים) שמוגש עם מלח ים, פתיתי צ׳ילי ושברי במבה. זה מוס מתוק מדי, לא מלוח מספיק ולא חריף דיו. ושברי הבמבה? נו באמת. מספיק עם האינפנטיליות הזאת.
חזרנו לארוחה שנייה במסעדה שבקניון. שוב, בלוז ברמקולים, ילדים עם כיפה, נשים עם חיג׳אב, מזרקה עלובה, שגב משה ובשר טוב על הצלחת.
הזמנו נתחי פילה עגל (48 שקלים) שמגיעים מעושנים, בטמפרטורה קרירה, ואתה נדרש לצרוב אותם על חלוק נחל. זו פרוצדורה מעיקה ובלתי נדרשת. תביאו לי אוכל חם בבקשה. ושיהיה מוכן. אין לי כוח לעבוד ואין לי כוח לגימיקים שאין להם משמעות או צורך (הבשר היה סבבה אחרי שהשקעתי בו זמן מיותר).
כנפי עוף (42 שקלים) מגיעות, תודה לאל, מוכנות ולא צריך להתעסק איתן ולא לצרוב אותן על כל מיני סלעים ואבנים. כנפיים מעולות. מעושנות בעץ דובדבן, עטופות בגרמולטת הדרים, מתקתקות, ציטרוּסיות, עסיסיות. רק חריפות נדרשת כאן כדי להפוך אותן לתענוג דביק ומושלם.
לעיקריות לקחנו המבורגר (74 שקלים) וחזה טלה (95 שקלים). ההמבורגר היה לא טוב. התגשמה בו הסכנה שבעישון יתר. כלומר, טעם דומיננטי מדי שמשתלט על טעמו הטבעי של הבשר והופך אותו לדמוי נקניקיה. גם הלחמנייה הייתה יבשושית ורוטב הצ׳דר והבירה הלבנה שהוגש איתו – כבד ומעייף. זה המבורגר שצריך להחזיר לשולחן השרטוטים, כמו שאומרים.
חזה הטלה היה נהדר. הוא הזכיר לי את המטפונה של הבדואים – אותו מאכל שקוברים מתחת לאדמה ומבשלים בטמפרטורה נמוכה והוא סופג את טעמי המדורה שצולה אותו לאיטו. החזה עושן בעצי דובדבן וברנדי, הוא היה עסיסי ושומני, העישון היה לא בוטה מדי. את רוטב הברביקיו שהוגש איתו כבר היללתי בפסקאות הקודמות. נעשה כאן שילוב יפה בין הטלה ששולח אותך למזרח התיכון והברביקיו ששולח אותך למערב הפרוע. מנה באמת מצטיינת.
לקינוח – פבלובה (42 שקלים) שהיא לא פבלובה, אלא גירסה מטומבלת של פבלובה: קרם מרשמלו, מוס שוקולד, ספֵרות של פירות יער, מרנג בכל מיני צבעים. די נו. מספיק עם השטויות האלה.
המקדש היא מסעדה שמצליחה לא ליפול לבור העמוק של טרנד עישון הבשר המצ׳ואיסטי שכבש את ישראל בשנים האחרונות. אין בה תחושה גברית שחצנית וכוחנית, של בעלי כרסים מיוזעים. בכל זאת, זה קניון בכפר סבא, זה לא מילואים בגולני. היא מגישה אוכל טוב, הגון והלוואי שתיפטר מתופעות הלוואי הגימיקיות של זמננו. זו מסעדה חביבה להפליא והלוואי שהיו יותר כמותה ופחות שגב משה.
המקדש. עתיר ידע 4, מתחם אושילנד כפר סבא. 09-7488824. ראשון-שבת 12:00-22:30. לא כשר