חזרנו אל דון קמילו, מסעדה שממוקמת בקומת הקרקע של מלון היוקרה דה ג׳אפה ביפו. למה לחזור לדון קמילו? כי בכל זאת, השף שלה הוא רועי ענתבי, מבכירי השפים הצעירים לשעבר והאיש שעמד מאחורי ברטי, מהמסעדות הים-תיכוניות הטובות והזכורות שהיו כאן, וגם היא כבר לשעבר מזמן מזמן. מענתבי מצפים ליותר. ומה עם דון קמילו? בביקור הקודם, לא היה כל כך ממה להתרשם. אוכל שלא החליט מה הוא רוצה להיות. בידור לתיירים עשירים? גם זה לא. מעין מוטציה של אוכל איטלקי עם טאץ׳ של הסביבה הקרובה. למה זה טוב? למי זה טוב? עד היום לא ניתנה התשובה.
באנו כדי להתעקש בכל זאת על פתרון התעלומה. תל אביב היא עיר בינלאומית, או לפחות מעמידה פנים שהיא כזאת. את התיירים לוקחים לאכול חומוס באבו חסן (חמש דקות מדון קמילו) ושיפודים בפיתה. מוכרים להם את המיצג של הים תיכוניוּת והערביוּת. בשביל זה הם כאן. כדי להתבשם בשילוב שבין אירופאיות למזרחיות. ומה יש לדון קמילו להציע להם? תפריט שהוא בין לבין. תפסת מרובה, לא תפסת.
זו מסעדה שעובדת קצת יותר משנה והיא לחלוטין לא נמצאת על הרדאר הקולינרי. לאו דווקא בגלל שהיא מסעדת בית מלון. קחו לדוגמא את ג׳ורג׳ וג׳ון של תומר טל, איזה יופי של מסעדת בית מלון, שמגישה אוכל מסעיר, נכון לזמן ולמקום, בביצועים ללא רבב. בית המלון הוא רק מעטפת. הבעיה של דון קמילו היא שבית המלון בלע אותה. בביקור הראשון, הכניסה הייתה דרך שער גדול שמעליו תאורה אדומה שמזכירה בורדל. כעת נכנסים דרך לובי המלון המפואר וזה מרגיש כאילו שאתה יורד מהחדר לארוחת בוקר אינטרקונטיננטלית. כשהגענו לשם באמצע השבוע, המסעדה הייתה חצי ריקה, המלצרים דיברו באמריקאית עילגת, האורחים הספורים ניהלו שיחות באנגלית וברוסית, חלקם היו אנשי עסקים, ולפתע מישהו צעק בעברית: ״היום יום הולדת! היום יום הולדת!״. רוצה לומר: לכאן באים רק תיירים וחוגגי אירועים מיוחדים. זה לא מקום לסועד הסקרן והספונטני. זו מכת מוות לכל מסעדה שרוצה להישאר רלוונטית בעולם הזה.
ובכל זאת, יש שינוי כלשהו בדון קמילו. התפקסות, הסרה של שומנים מיותרים. כבר בהתחלה, אתה מקבל פוקצ׳ה טובה על חשבון הבית, עם זיתים, כרובית מוחמצת וגבינת פטה. תזכרו את גבינת הפטה. היא חוזרת גם במנה של מוסר נא (68 שקלים) עם ענבים ונענע וגם במנה של חציל כבוש (52 שקלים). שלוש פעמים פטה בארוחה אחת. טו מאץ׳? לא אם יש לך פֶטיש משונה לפטה (אין לי). בארוחה הקודמת המוטיב החוזר היה תפוזים (ג׳אפה, הבנתם?) ועכשיו זו פטה. המוסר הנא לא היה מהטריים ביותר ואפף אותו טעם וניחוח לא בהכרח נעים, אבל המנה של החציל הכבוש, בניכוי הפטה, הייתה אדירה. אם אתם רוצים למצוא את ההיגיון של דון קמילו, אז הנה, הוא מסתתר במנה הזו: חציל נהדר, צלוי היטב, נטול גרעינים, מוחמץ קלות, עם ויניגרט שום וזעתר וחלקיקי זוקיני ופלפלים. זה שילוב יפה בין החציל הכל-ישראלי המנג׳ס לבין אסתטיקת אנטיפסטי איטלקית. מנה נהדרת.
נהדרת הרבה פחות הייתה הפריטו מיסטו (76 שקלים) של פירות ים ומוסר. איזה פריטו ואיזה מיסטו. בסך הכל פלטת מטוגנים מחוף מציצים. שתי חתיכות שרימפס וחישוקי קלמרי (המלצר הבטיח שהם טריים. הם לא) ואיזו חתיכת דג מטוגנים באופן מרושל, רופס ושמנוני. להגיד שזה לא כיף לאכול דבר-מה שטוגן בשמן עמוק? זה הרי חוק בסיסי. אבל כיף זה לא הכל בחיים. נדרשת גם רמה וקלאסה. בלעדי זה, מה מבדיל אותנו בני האדם מהשרימפס והקלמרי?
מרשימת הפסטות, הזמנו טורטליני עגל (78 שקלים) עם תרד טורקי, בצל מוחמץ ויוגורט. מה שיפה במנה הזאת – מעבר לאיזון הטעמים, הבצק הדקיק, המושלם – זה שהיא התאפקה לא להיות שישברק אופנתי. זהו טורטליני שעבר עיבוד והתאמה מחדש. לא משהו יוצא דופן (כבר ראינו כמותו בלא מעט מסעדות), אבל בכל זאת – מנה עשויה היטב.
בחלק של הבשר, בחרנו סטייק סינטה (162 שקלים) שנצלה בגריל פחמים ומוגש פרוס עם תפוחי אדמה צלויים, חריפים (מצוינים). עכשיו, אם אתה מגיש סטייק לחבורה של תיירים דוברי אנגלית ורוסית, האם לא כדאי שזה יהיה הסטייק הכי טוב שהם אכלו בחייהם? או לפחות טוען לכתר? כלומר, כאן נשאלת שאלה אפילו עוד יותר עקרונית: מה רוצה בעצם התייר? הוא רוצה את החדש והמעניין. חוויה שעוד לא חווה. סטייקים בינוניים יש בכל מקום על פני הפלנטה. וכזה היה גם הסטייק החביב הזה.
הקינוח, לעומת זאת, היה מת להיות בינוני. קרם לימון (54 שקלים) הוא סוג של הומאז׳ משונה לקינוח הנפוליטני האייקוני, אבל כאן הוא מוגש כריבוע על גבי בצק חולי, עם נשיקות (קנויות מהסופר או שדמיינתי?), ובצד - כדור של גלידת דבש ותימין שזה עתה יצאה מהמקפיא. הייתי צריך מסור חשמלי כדי לבקע את הכדור הקשיח בעל המרקם הבלתי חלק בעליל, קפוא ודוחה לאכילה. סיום עגום לארוחה דווקא איכשהו סבירה ואני חייב להודות שעדיין לא הצלחתי לפתור את התעלומה: מה דון קמילו רוצה? השאלה תישאר פתוחה. כנראה שבתל אביב ישנו יקום מקביל שבו מבלים תיירים עשירים והם אוכלים את מה שהם אוכלים ונהנים ממה שהם נהנים ולך תבין אותם. הם באים לכאן במטוס ועוזבים במטוס, ואנחנו נשארים תקועים כאן בדון קמילו של חיינו.
מסעדת דון קמילו. יפת 36, תל אביב יפו. טלפון: 03-7785660. לא כשר