המשלוחים כידוע מעידים בעיקר על מה שאין. על תרבות שלמה שנעלמה תוך כמה חודשים. בעצם על זה אנחנו מדברים כאן. על ההיעדר, לא על מה שיש, כי מה שיש לא יכול לפצות על מה שאין. איך שלא תסתכלו על זה ואיך שלא תנסו לנחם את עצמכם בקופסאות פלסטיק. כולם מחכים ליום שאחרי, בתקווה שיהיה יום כזה. לא בטוח שיהיה, כי מדינת ישראל מתעקשת להרוס את ענף המסעדות ולעשות בו וידוא הריגה. הנה, המסעדות שוכבות על הרצפה, תתקעו בהן עוד יריה אחת בראש, וזהו, העסק נגמר.
השבוע הזמנו מצ׳יקטי, מקום שבמציאות הרגילה, פועל בתור מסעדונת איטלקית חביבה, סוג של הנג-אאוט קהילתי, ליילי, לא יומרני, שבו אפשר לאכול ולשתות ולפגוש אנשים. זוכרים את סדר הפעולות הזה? לאכול, לשתות ולפגוש אנשים. זו נשמעת כמו משוואה מסתורית שאין לה פיתרון הנראה באופק. צ׳יקטי, בכל אופן, החליטה להיכנס אף היא לעסקי המשלוחים. זה לא שהיו לה ברירות אחרת. הצרה היא שמדובר במסעדה שמבוססת על אינטרקציה חברתית. זה כמו בר שיחליט שהוא עושה משלוחי קוקטיילים. אה, גם כאלה יש כבר. אם תוציאו את אפלולית החלל, עשן הסיגריות, המבטים המצטלבים, שיחות הסרק, יחסי תן וקח חברתיים, מה יישאר ביד? נו, מה. קופסאות פלסטיק. אומרים שפלסטיק לא מתכלה אף פעם. זה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על פלירטוטים וריכולים ובילבולי מוח בשתיים עשרה בלילה, רגע לפני שהדלתות נסגרות והשיכורים הולכים הביתה. זוכרים?
מה אנחנו מרוויחים כאן? דבר ראשון, צ׳יקטי היא לא מסעדה איטלקית משפחתית מהסוג שכל כך פופולרי בישראל, גם במקומות הפיזיים וגם במשלוחים. אל תצפו לתפריט עם שלל מנות שנועדו לספק את הילדים שלכם. זו מסעדה למבוגרים. הנה עוד דבר שקרה בזמן שהתמכרנו לוולט – חוויית האכילה איבדה את הסקס אפיל שלה. כל העניין הזה של שני אנשים מבוגרים שיושבים ליד שולחן, מתנתקים מהבלי העולם הזה, אוכלים בצוותא ומביטים על החיים שלהם – זה כבר לא קורה. בטח אם לשניים האלה יש גם צאצאים. עכשיו יש את הקופסאות האלה, הילדים שופכים על עצמם פסטה ברוטב עגבניות, הטלוויזיה צווחת וצורחת, אתם לבושים בטרנינגים מהוהים, אין אינטימיות, אין שקט, אין תרבות. בולסים והולכים לישון מפוצצים.
צ׳יקטי מראש מגדירה את עצמה בתור מקום שהוא הומאז׳ לברים השכונתיים של ונציה. איפה ונציה ואיפה וולט, חבר׳ה. האם המשלוח מגיעה בגונדולה? לא. האם הם יצליחו לשחזר את חוויית האכילה המשוחררת, הבָּרִית? גם לא. אבל לא יזיק לנסות. מה יש להם להפסיד? את המוניטין שלהם? את הפרנסה? אחרי שהקורונה תיגמר, נשכח הכל.
מה שהכי הכי עובד הן המנות הקרות. הן מגיעות, ובכן, קרות ואין יותר מדי בעיות. צ׳יקטי מכינים את הנקניקים שלהם בעצמם ויש להם במה להתפאר. נקניקים נהדרים אחד-אחד, שרקוטרי איטלקי מענג במיוחד: ברזאולה (48 ש״ח) מצוינת, ארומטית, מלוחה במידה; סלומי (48 ש״ח) שהוא בעצם סלמי מבשר חזיר; ופרושוטו קוטו (48 ש״ח) שהוא בשר חזיר מומלח ומבושל מהסוג שפופולרי במעדניות רוסיות. כל הנקניקים מגיעים באריזות ואקום במשקל 70 גרם. מומלץ לאכול באיטיות, בעדינות, ולא לזלול כמו חזיר מול איזו תכנית ריאליטי משעממת.
רוסטביף ביתי (62 ש״ח) מגיע עם פוקצ׳ה מעולה, קטנה עגלגלה וחמימה. הרוסטביף פרוס דק-דק ובצ׳יקטי יודעים לפרוס דק-דק ולא עבה-עבה. תתפלאו, גם זו חלק מהמקצוענות. גם קרפצ׳יו דג (54 ש״ח) מגיע דק-דק. איזה דג? דג לבן, מה שנקרא. למה להיות ספציפי כשאפשר להיות לא ספציפי. אבל זה דג טרי, זה ברור, והתוספות (פיסטוקים, קוביות בצל, צ׳ילי, שמן זית ולימון) מגיעות בצד ואתה נדרש לפזר אותן בעצמך, כי סדר צריך שיהיה. כמעט מתחשק להעביר את הקרפצ׳יו לצלחת הגשה יפה, אבל אכלנו אותה על גבי חתיכת הנייר שעליה היא הגיעה. לא נורא. חורני זה שם המשחק כרגע.
סלט פנצנלה (49 ש״ח) נהדר חתם את סדרת המנות הקרות. גם כאן, החוכמה היא בקטנות. זה סלט עם לחם קלוי, והלחם מגיע לא ספוג בנוזלי הסלט וברוטב החומץ שמגיע בצד. הישג לכשעצמו! ויש שלושה סוגי עגבניות ופלפל קלוי, זיתי קלמטה, בצל סגול ומוצרלה טובה.
במנות החמות דברים התחילו קצת להתפקשש. פיצטה מרגריטה (48 ש״ח), כלומר פיצה קטנה, הגיעה כאילו שעברה תאונה: כל הגבינה נזלה הצידה, נמרחה על קופסת הקרטון והבצק התעקם ונראה כמו הצרות שלנו. זו תוצאה עגומה מעשה ידיו של שליח לא זהיר, אבל בואו ולא נירה בו. למסעדה יש אחריות שילוחית.
קרבונרה ״קצת אחרת״ (75 ש״ח) היא הגירסה של צ׳יקטי לקרבונרה המסורתית והמינימליסטית: פסטה ריגטוני ברוטב שמנת, פלפל שחור, בייקון טלה, אפונה, פטרוזיליה ופרמזן. זה יפתיע אתכם אם אומר שהפסטה התבשלה יתר על המידה? ברור שלא.
גם בטורטליני ריקוטה (76 ש״ח) היתה בעיה דומה וזאת למרות שניקבו חור קטן במכסה הפלסטיק על מנת שהאדים ייצאו החוצה. זה לא מנע מהכיסונים להתבשל וחלקם אף התפרקו. אבל דמיינו איך זה לאכול אותם במסעדה עצמה ואלה טורטליני פשוט פנטסטיים, ממולאים בתרד וריקוטה, ברוטב של עגבניות לחות. זה ידוע שדמיון מודרך עוזר לך להתגבר על קשיים במציאות הפיזית.
ניוקי קלאסי (64 ש״ח) היא מנה שלא סבלה מבישול יתר. כאן, ברוטב עגבניות. ניוקי שמנמנים ורכים. זו אולי המנה הכי ״אינפנטילית״ בארוחה שכאמור – לא ממצבת את עצמה כחפלה לזאטוטים חובבי מקרוני.
וכמו המנות הקרות, גם הקינוחים הצטיינו, אפילו הצטיינו פלוס-פלוס: טירמיסו (36 ש״ח) היה אחד מהטירמיסוּאים הטובים ביותר שיצא לנו לאכול מאז שהחלה המגפה וגם לפניה. כשטירמיסו מוכן כהלכה, אתה לא מבין למה צריך עוד קינוחים בעולם. זה קינוח שמייתר את כל שאר הקינוחים; גם מוס שוקולד (36 ש״ח) היה נפלא. מר ולא מתוק ולא חנפני כמו הארוחה כולה, שהיו לה את האָפְּס אנד דאוּנְס שלה, אבל עם קצת אמונה וקצת דמיון, החזירה אותנו למקומנו הטבעי בקצה הבר, באמצע הבר, ליד שולחן, במסעדה.
>> בשבוע שעבר הזמנו משלוח מג'ירף
צ'יקטי. יהודה הלוי 58, תל אביב. 03-6853499