השבוע עיטרו את שמי עמק יזרעאל טילים ומיירטים, שהשאירו בתכלת היפה של סוף הקיץ שובל נוצץ שהוא זכר למציאות המפחידה שלנו. אבל כשהגענו למסעדת מרקטינו החדשה ברמת ישי ביום שישי אחד, לפני שכל העמק וסביבתו הוכנסו למצב מלחמה יחד עם האזור מחיפה וצפונה, הנוף היפהפה של השדות החקלאיים, העצים הירוקים והמרחבים הפתוחים נראה שקט ופסטורלי, מהפנט ביופיו.
יש מקומות שהרושם מהם נחקק עוד לפני שטועמים בהם משהו. זה המקרה במרקטינו. הדרך אל המסעדה, שעוברת בשוליו המשמימים של בניין משרדים חדש באזור התעשייה של רמת ישי, חושפת בראש ובראשונה את המטבח רחב הידיים של המקום, וזהו רק קצה קצהו של הקסם. אחרי שפותחים את דלת המסעדה, ועוברים את הטאבון הגדול והיפהפה והחלל המרשים והמעוצב בקפידה, מציצה מרפסת ענקית שצופה על עמק יזרעאל במלוא הדרו. שדה חרוש ענקי, פרות רועות בטבע ואוכלות דשא, עצים שנראים כמו מציור של טוסקנה, רוח נעימה שלא מביאה איתה שום רמז למלחמה שתגיע זמן לא רב בהמשך. זה כל כך עוצמתי, שגם אם היו מגישים כאן אוכל מפחיות שימורים עדיין היה כנראה מהנה לאכול אותו.
בבניין הסמוך פועלת מסעדת לימוזין הוותיקה והמצליחה - מסעדת בשר מיתולוגית בעמק שעולים אליה לרגל מכל הארץ. אולי לכן בחרו במרקטינו לעסוק במטבח אחר לגמרי, אבל פופולרי לא פחות - המטבח האיטלקי. האוכל כאן לא יומרני, והמקום פונה למכנה משותף רחב מאוד; בצקים, גבינות, פיצטות, פירות ים, תפריט טבעוני מותאם, אופציות ללא גלוטן, קוקטיילים, יין - חשבו כאן על כולם, או לפחות ניסו, תוך יצירת אווירת בילוי מאוד קלילה וחביבה. המנות בתפריט אינן גדולות (מכה שכבר הפכה לסימן היכר של מרבית המסעדות בארץ - תרצו או לא תרצו, תיאלצו לאכול מגוון כדי לשבוע), והמטרה היא שתזמינו מנות חלוקה רבות לכל השולחן.
מטוגן? לא בדיוק
אז נהגנו כמקובל בקונספט, הזמנו שלל אופציות למרכז השולחן ויצאנו לדרך. ראשונות נחתו מנה שקראו לה בתפריט ארטישוק יהודי (44 שקלים) ומנת סלקים חרוכים בטאבון (42 שקלים). ארטישוק יהודי לפי הספר - המנה הרומאית המוכרת והנהדרת - זה בהחלט לא היה. הארטישוקים במרקטינו הוגשו ברבעים, ונעדרו את אפקט הטיגון הפריך והממכר של המנה. הם היו יותר ארטישוקים צלויים, שהונחו על עלי רוקט ואיולי שמכינים כאן, והיו בסך הכל טעימים כסוג של סלט קטן (מה יכול להיות רע בארטישוק צלוי, ירוקים ואיולי), אבל היה משהו מבאס בציפיות שלא התממשו.
הסלקים החרוכים סיפקו את החוויה ההפוכה והתגלו כמנה מפתיעה ועזת טעמים. הסלקים היו במרקם מצוין ועסיסי, ושודכו לצ'ילי וטבסקו שעטף אותם והעניק לכל ביס טוויסט של חריפות נעימה. יחד עם טעמי צליית הסלק המתקתקים, צלפים מטוגנים שסיפקו מליחות דומיננטית ושקדים קלויים פריכים - מנת הסלקים השגרתית המאוד הצליחה להפוך למשהו יותר מעניין ומוצלח.
המשכנו עם סלט פנצנלה ובו עגבניות שרי צבעוניות, גבינת מוצרלה, בזיליקום, מעט בצל סגול, קרעי לחם, בלסמי ושמן זית. זה היה סלט שאין בו דבר פסול, אבל בהיעדר תיבול ראוי הוא היה פשוט משעמם. סלט פנצנלה הוא קלאסיקה, וכאן כנראה קיוו שהקלאסיקה תחזיק את עצמה, אבל במסעדה זה לא עובד ככה; גם סלט, בטח כזה שכל אחד יכול להכין בבית (וכאן עולה כ-50 שקלים), חייב להיות מושקע, ולא רק ברמת חומרי הגלם אלא ברמת הטעם והאפקט כולו. הפנצנלה הייתה צבעונית ונאה אך תפלה ולא מספיק מעניינת, ונזנחה לטובת מנות אחרות.
מזל שאחריה הגיעה אחת המנות הטובות בארוחה כולה: סופלי פולנטה (44 שקלים) - אליפסות מטוגנות של פולנטה במילוי של תירס מעושן ומוצרלה, על פטריות שמתוארות בתפריט באופן מיושן משהו כ"אדמת פטריות" (אף אחד לא באמת רוצה לאכול אדמה, גם אם פעם מאיר אדוני הגה קינוח מופתי שנשא את השם הזה) וקציפה של פורצ'יני וכמהין. התיאור פומפוזי, אבל הביס פשוט וטעים. כדורי פולנטה לוהטים עם ציפוי פריך, במילוי של שפע מוצרלה נמתחת וגמישה, ומעל קרם פטריות שמוסיף עוד טקסטורה רכה לכדור הפריך. אפילו הכמהין לא עשו כאן נזק ולא היו דומיננטיות. אדמת הפטריות התבררה כפטריות מוקפצות קצוצות דק, שהיו טעימות אך נטולות כל מאפיין שקשור לאדמה. אם אתם מחובבי המטוגן, כדאי לכם לנסות את המנה הזאת.
לעוד מסעדות וטעימות מוזמנים לגלול באינסטגרם המהמם של ריטה או בטיקטוק שלה.
לא. חותכים. פיצה
המשכנו לפיצטה (45 שקלים), שיוצאת מהטאבון היפהפה שהוא לב המטבח של המקום הזה. אלא שעוד לפני שטעמנו אותה, מה רבה הייתה האכזבה לגלות שהיא נחתכה למשולשים ביציאה מהאפייה, מה שהביא אותה לשולחן בנראות של סמרטוט. החוק מספר אחת בפיצה נפוליטנית, בטח ובטח שבפיצטה, שהיא קטנה אפילו יותר מהנפוליטנית הרגילה, הוא לעולם לא לחתוך אותה לפני ההגשה. הסועד הוא שחותך את הפיצה של עצמו, כי דקיקות הבצק כורעת תחת עומס התוספות. החיתוך מוציא כל אוויר שעוד נותר בבצק, מותיר את הפיצה עגומה מאוד למראה וגם פוגם בהנאה מהחוויה כולה.
למקום שמתהדר בבצק מוקפד, ובפיצה מרגריטה שהיא מחווה לפיציולו הנחשב בעולם פרנקו פפה האיטלקי (כך בתיאור בתפריט), אסור בתכלית האיסור ליפול עוד לפני הביס. מדובר בתיקון שחובה עליהם לעשות, ובהקדם. טעמנו כאן פיצה מרינרה, ואם מתעלמים מסוגיית החיתוך הבצק היה חביב, אם כי לא מבריק כמו של מקומות שמתמקצעים רק בפיצה. השוליים סיפקו חוויה נעימה ובשרנית אך חסרו על הפיצטה תוספות שיכלו להעצים את הטעמים והרושם. הפיצטה הרגישה מעט קמצנית הן מבחינת הגודל והן מבחינת כמות התוספות הדלה. אומנם פיצה מרינרה היא במהותה כזאת שמתמקדת במעט, אבל היא יכולה להיות פיצה לא פחות מנהדרת.
עברנו לפסטה ולריזוטו, שהציגו עבודת מטבח מקצועית בהרבה. בספגטי פירות ים ברוטב ארביאטה - רוטב עגבניות ושום חרפרף מעט עם מולים, שרימפס, קלמרי ואנשובי - פירות הים היו מהסוג הקפוא באיכות שגרתית, והחלק הטוב ביותר בהם היה המולים. זה היה ספגטי בסיסי ונחמד שעונה על הציפיות, ברוטב עגבניות טוב עם שפע פטרוזיליה. ביחס למחיר, 64 שקלים, זאת גם הייתה מנה בגודל הגון, עם כמות לא מועטה של פירות ים.
הריזוטו הלימוני עם קרם פרש ושמן זית ועליו פילה דניס מהטאבון (67 שקלים) היה כבר מנה מצוינת, וכנראה גם המשתלמת ביותר בארוחה. 67 שקלים לריזוטו עשיר שעשוי היטב, עם עוקצנות חמצמצה של לימון, ופילה דניס שהוגש נכון עם עורו הפריך למעלה ובשרו העסיסי על הריזוטו. מנה טובה שמציגה את הפוטנציאל של המטבח כאן, שבהחלט קיים, למרות אי אלו אי דיוקים.
שלב הקינוחים היה מאכזב. ניסינו פנקוטה שקדים-קוקוס עם מנגו, שוקולד, אדמת צנובר ופיסטוק (44 שקלים). הפנקוטה עצמה הייתה החלק היחידי בקינוח שהיה טוב, במרקם פודינגי נעים ומתיקות מעודנת. מעליה הוסיפו קרם מנגו משונה, שעוד השתלב בצורה הגיונית עם הפנקוטה, לפחות רעיונית, בניגוד לצנוברים ולשוקולד. רצוי היה פשוט לשדך לה קצת פירות טריים, וזה היה סיום טוב בהרבה לארוחה.
הקינוח השני הבטיח הרבה וקיים מעט. הוא היה אמור להיות שילוב מסקרן בין שוקולד לבן לתירס מעושן ותואר בתפריט כ"קנל שוקולד לבן מקורמל, קציפת תירס מעושן, פופקורן מקורמל וטוויל קורנפלקס" (52 שקלים). בפועל זה היה הרבה פופקורן מקורמל, הרבה שוקולד לבן מתוק במיוחד וכלום מהתחכום המובטח של קציפת תירס מעושן או טעמים מורכבים וייחודיים של שילוב בין תירס לקינוח.
העמק מחכה
תושבי הצפון קיבלו בחודשים האחרונים לא רק לוחמה מתמשכת, אלא גם מסעדה איטלקית חביבה מאוד לכל המשפחה, עם אוכל קומוניקטיבי, במחירים בסך הכל סבירים, ועם נוף מדהים לאחד המקומות היפים בארץ שאפילו רק עבורו כיף להגיע לכאן, כשהנסיבות מאפשרות כמובן. בין מנות טובות והגונות שכיף לזלול לכאלה שצריך להדק ולשפר, מרקטינו היא מסעדה קצת מבולבלת עם שפע כוונות טובות, אבל גם שפע כוונונים שנדרשים כדי להפוך אותה לטובה באמת. כשזה יקרה, המקום הזה יוכל לממש את הפוטנציאל שלו ולהיות אחד המבטיחים בעמק.
מרקטינו. חורש האלונים 18, רמת ישי