"למה לטוס לאיטליה אם אפשר לאכול במסעדה הזאת??", "נאפולי זה כאן!" - סופרלטיבים מהסוג הזה, שמבטיחים שתגלו בגליל העליון את נופי שוויץ, או שתמצאו ברשת ריהוט גנרית את אמריקה, הם תמיד היסטריים ונלעגים; תוצר של ביטחון עצמי ירוד או עצלות מחשבתית, לא ברור מה יותר גרוע. ומרגע שציינו את זה, אחרי ביקור ראשון בקלבריה (calabria) שיושבת בתל אביב, קינג ג'ורג' פינת רש"י, אנחנו מרגישים בנוח להגיד שמי שבכל זאת שרוצה קצת מאמא מיה, שיעלה על קו 25 (או על קורקינט חשמלי אם לא אכפת לכם לשבור את המרפק) ויגיע לכאן.
קלבריה היא המסעדה האיטלקית השנייה של בנצי ארבל. הראשונה שלו, כפרה מיו הפופולרית, נמצאת בהמשך הרחוב ובמרחק הליכה, וכבר צברה לה קהל קבוע. היא מגישה אוכל רחוב בצורה רצינית, נמוך שלא נכפה עליו בהפוך-על-הפוך להיות גבוה, ובהלימה סמלית, מרבית השולחנות של המסעדה ממוקמים בחוץ, על המדרכה.
באיטליה, מחוז קלבריה נמצא בשפיץ של המגף, בתל אביב המסעדה נמצאת בחלק מאוד חי אך לא כל כך פסטורלי של קינג ג'ורג', אי שם בין בין גן מאיר לשוק בצלאל. הנוף שלה כולל בית קפה שסגור בשעות הערב, 300 אוטובוסים לדקה ומתאמנים בגופיות מנדפות וטייצים מחטבים של אלו-יוגה בדרך לאימון של אחרי עבודה. עוד תמצאו בצומת, את המעדנייה ההולנדית ביאטריס וחנות מוצרי וינטג' קטנה. איכשהו, כל התנאים האלה מאוד מחמיאים למסעדה שמתמקדת במטבח "מרומא ודרומה" (קרי - הרבה מטוגן). האוכל הפשוט (הטעים) והעמוס - עובד מעולה עם הלוקיישן הפשוט והעמוס, עוזר לו להתבגר מבלי להתברגן. נראה שהרחוב שהיה בשנות העשרים לחיינו יעד לנקניקייה של שיכורים באמצע הלילה, רוצה להזדנגף.
זו לא מסעדה מפונפנת או פורמלית, היא גם לא מסעדה שהיא בעצם אירוע, היא לא מרוממת את האוכל לאיזה מעמד נעלה, הניוקי לא מותר על האדם. וגם אם לא כל צלחת נאמנה במאה אחוז למקור, יש תחושה שלא נעשו יותר מדי מניפולציות על המנות המוגשות כאן, לא ניסו להמציא את הגלגל גבינה. טעים שם? אז בואו נעשה טעים כאן. אבל דווקא בזה שהיא מוותר על היומרות, היא משחררת את הסועד ליהנות מארוחת ערב נינוחה ומשביעה, מבלי ששום מנה תעבור את ה-80 שקל, ומבלי לעשות מזה עניין.
מה אכלנו?
בניגוד לחרטטת השיווקית שיצא לנו לקרוא לאחרונה, הטקסט הקצר שמופיע בראש התפריט הוא אלף - אינפורמטיבי, ובית - חמוד. לא נביא את הדברים במלואם, אבל הנה תמצית: "באיטליה אומרים על דברים טובים מאמה מיה, אבל בדרום אומרים רק 'מא'. מקצרים בדברים שלא חשובים להם, ומאריכים את מה שמגדיר אותם: אוכל שתיה ומשפחה". בהתאם, תמצאו כאן פירוט מלא של המנות והמרכיבים שמצליח לתת אוריינטציה מבלי לגמרי לבלבל את המוח.
פתחנו עם שתי מנות ממחלקת המטוגנים: פילה של בקלה בבלילה דקיקה בדיוק כמו ברומא (48 שקלים), לצד צלחת של פריטלי - סופגניות זוקיני ריקוטה מוצרלה וסולת (43 שקלים). שתיהן נדיבות וטובות. הדג, כמובטח, באמת עורסל במעטפת דקיקה שלא העמיסה עליו, אלא רק נתנה איזה קראנץ' לבשר הדג הפלייקי והעדין; אבל הכוכב של החלק הזה היה הפריטלי.
כדרכן של לביבות, מבחוץ זה לא נראה הכי פוטוגני. כופתה אפלה מכוסה פתיתי פרמזן. ואז נותנים ביס וכל הבפנים - אלף אלפי סליחות - מתפוצץ עליך. תערובת עננית מעולה של ירק וגבינה במרקם טיפה זר (בגלל הסולת הגרגרית), שאחרי שמסתגלים לא חושבים עליו יותר. נשיקה של האצבעות, כמו שעושים שם.
כדי לאזן את המטוגנים, ביקשנו להתרענן עם מה שהמלצרית הציגה כסלט: סטראצ'טלה - עגבניות צלויות (60 שקלים) עם זיתים קצוצים, ארוגולה ושתי פרוסות פוקצ'ה חרוכות. זה היה צעד נאיבי משהו, כי על אף שהמנה הייתה טעימה, היא ממש לא הייתה קלילה, ולא רק בגלל הגבינה במרכז הצלחת - הבפנים של הבוראטה בצורה מפורקת. העגבניות עצמן, חלקן טריות וחלקן מבושלות, היו עסיסיות וכבדות, שמן זית נמזג בנדיבות, והזיתים נתנו עוד עומק. ולך תעצור את עצמך עכשיו מלטבול את הלחם בתוך שמן הזית שספג את התיבול והטעמים. בלתי אפשרי.
לפני העיקריות הגנבנו עוד קרפצ'יו (65 שקלים), שהגיע מוסווה בארוגולה ושביבי פדנו כאילו הוא במארב ביערות הגשם של וייטנאם. אחרי שסילקנו חלק ניכר מהצמחייה, גילנו בשר טעים, עסיסי וחלקלק, מתובל בצורה מאוד מיוחדת, בין היתר - שמן אנשובי, שהדגיגיות שלו פסחה עלינו, ושהיה כיף לאכול בלי הלחם, למרות שהוגש עם המנה.
בשלב הזה, לא נעים להודות, כבר הרגשנו 90% שובע, וביקשנו מהמלצרית שתמליץ לנו על הפסטה הכי קלילה במקום. היא הציעה את הפסטה עם פירות הים, שפחות זרמה לנו באותו ערב, ואת הניוקי. ניוקי כמנה קלילה? מוזר, אבל הלכנו איתה, ובמהלך שלחלוטין נוגד את הסטטוס שלנו, אמרנו שננסה לדחוף גם את הראגו, שהוא אחת המנות האהובות בכפרה מיו.
הניוקי שרימפס (79 שקלים) באמת היה איכשהו קליל. נס גלוי. ניוקי נימוח וענני, מושלם. הופך בפה לקרמי, רך ומתמוסס. השרימפס היו טובים והרוטב הוסיף עומק. למרות הסופרלטיבים, זו באמת מנה מפתיעה בפשטותה ומצוינת, ואנחנו עדיין מנסים לפענח איך דווקא כאן, דווקא ככה, אכלנו את אחת ממנות הניוקי הכיפיות, שלא ממאיסות את עצמן ולא מכבידות על הנשמה. הראגו (77 שקלים) לעומת זאת היה היחיד שאכזב באותו ערב. מנה יבשה, מונוטונית ומסורבלת, עם פסטה אל-דנטה, למי שאוהב. אנחנו פחות התחברנו. הצצנו לשולחן לידנו, וגם אצלם המנה נשארה ברובה בצלחת. מקרי? תעלומה.
למזלו של הראגו, הקינוח החזיר אותנו לדרך המלך עם קוקילידה פיסטוק (40 שקלים) קפואה ודחוסה בין שתי עוגיות שוקולד מריר, ואם זיהינו נכון, גם קצת מלח. קינוח פצצתי, פגזי ומעולה, שלוקח את הקוקילידה הילדותית ומייצר לה גרסה למבוגרים שלא רוצים לשכוח את הימים שהם דחפו פה את אותה נקניקייה של שיכורים באמצע הלילה. 
קלבריה. קינג ג'ורג' 29, תל אביב. על בסיס מקום פנוי כל יום מ-18:30