מסעדת ברנז׳ה היא מסעדה שמאמינה במשפט המפורסם – שפה יוצרת מציאות. למעשה, היא כל כך מאמינה בו שהיא לוקחת אותו לקיצוניות שלו – מציאות שאינה מתבטאת בשפה היא אשליה. אין מציאות בלעדי השפה. מסובך? האמת שדי פשוט. במסעדת ברנז׳ה מאמינים במילים ופחות מאמינים באוכל. במסעדה הזאת קיים פער בלתי נסבל בין השפה למציאות. למעשה זהו פער כל כך גדול, שכמעט בלתי אפשרי לגשר עליו. וכבר במבחן הראשון שלה בפילוסופיה של הלשון, מסעדת ברנז׳ה נופלת. מה זה נופלת? קורסת, מתמוטטת, מתפוררת - השם שלה. אוי. השם שלה.
ברשותכם, רגע קצר של בלשנות: ברנז׳ה? ברנז׳ה?! מה זה השם הזה, לעזאזל? כאילו, זה השם הכי טוב שיכולתם לחשוב עליו? מי הגאון היצירתי שהמציא את השם הזה, שלבטח ראוי לתואר ״השם הכי גרוע למסעדה במתחם שרונה, שלא לומר בתל אביב, שלא לומר בישראל, שלא לומר בעולם כולו?". מסעדת ברנז׳ה עושה כאן ניסוי מרתק ביחסים שבין שפה ומציאות: זו מסעדה שהצהירה על עצמה מראש - בראיונות בתקשורת ובאתר האינטרנט שלה - שהיא רוצה למשוך אליה את המיוחסים, המקומבנים, המקורבים, העשירים והמפורסמים. איך היא תעשה את זה? אה, ברור. היא תקרא לעצמה ברנז׳ה וכל הברנז׳ה תבוא. ובכן, אולי חבל שההורים שלי לא קראו לי ״חתיכה״ - אולי כל החתיכות היו באות. יש כאן טעות פטאלית שעלולה לעלות למסעדת ברנז׳ה בעצם הקיום שלה - בהיסטוריה של הקולינריה העברית, מעולם לא צמח מוסד שהצהיר על עצמו מראש כמיועד לאיזושהי ״ברנז׳ה״, ואכן הצליח למשוך את קהל היעד שאותו הגדיר לעצמו. זו לא רק יומרנות. זו טיפשות עסקית. כל המסעדות ומקומות הבילוי המיתולוגיים שמשכו אליהם את ה״ברנז׳ה״, היו כאלה שקהל היעד המסוים הזה נמשך אליהם כתוצאה מדינמיקה חברתית טבעית: החל בבית הקפה כסית, דרך מסעדת ההמבורגרים קליפורניה של אייבי נתן - ששאבו אליהם את כל האליטה והבוהמה הישראלית במשך עשרות שנים – וכלה במסעדת קנטינה האיטלקית בשדרות רוטשילד שמשום מה הפכה בשנים האחרונות לאבן שואבת של אושיות תרבות הפפארצי, הסלבז והפוליטיקה. אם כן, מיותר כמעט לציין, שאף ברנז׳איסט שמכבד את עצמו (ובימינו, כדי להיות שייך לברנז׳ה, אתה לא באמת צריך לכבד את עצמך) לא יישב במסעדה שקוראים לה ברנז׳ה. ובאמת, בערב שבו ביקרנו בה, האוכלוסייה במסעדת ברנז׳ה הייתה לא ברנז׳אית בעליל - קצינים שהגיעו מהקריה הסמוכה, דודות עם שקיות, משפחות עם ילדים, בנות 18+ שעושות סלפי באמצע הארוחה. קהל רגיל באופן כמעט מעליב. אבל להיות רגיל זה בסדר גמור. זה אפילו נחמד. אלא אם קראת למסעדה שלך ברנז׳ה (באמת? ברנז׳ה? אני לא מצליח להתאושש מהשם המביך הזה).
אז אחרי שהבהרנו את הנקודה הזאת, מה יש במסעדת ברנז׳ה שאין בה ברנז׳ה? טוב ששאלתם. יש בה אוכל. או כמו שאמר לנו המלצר מלא הביטחון - ״יש כאן אוכל מדהים!״. כמעט האמנו לו. כי השפה, נו, יוצרת מציאות. אבל אז התחילו להגיע המנות. וגם המציאות. ארבע צלחות עם סכו״ם הושלכו במרכז השולחן (היינו שניים) והמלצר הצהיר - ״תסדרו ביניכם את הצלחות״. קונספט נחמד - עשה לעצמך צלחת. פתחנו בצמד קוקטיילים. המלצר אמר ש״הקוקטיילים שלנו זה קוקטיילים שלא תמצאו בשום מקום״. קוקטייל ג׳ין Q עם מלפפון רענן, עלי בזיל סגול, ג׳ין ומידורי (44 ש״ח) וקוקטייל אפל סמית׳ עם תפוח עץ מקורמל, וודקה תפוח, ליקר גרנד סמית׳ וליים (44 ש״ח) הוכיחו כי המלצר טעה - קוקטיילים מתוקים שכאלה, כמעט עד כדי בחילה, ניתן למצוא ברוב המסעדות והברים בישראל, לצערנו הרב. ובכלל, למה להרוס את השילוב הקלאסי של ג׳ין ומלפפון עם תוספת של ליקר המלון היפני, מידורי, שמפורסם בארומה של סוכריה על מקל? ומה הקשר בין תפוח עץ מקורמל ואלכוהול? לאלוהי הברמנים הישראלים הפתרונים.
בורקס שהעמיד פנים שהוא כנאפה משוכלל
לפתיחה הזמנו את לחם הבית עם שמן זית, סלסה עגבניות וסחוג עדין (18 ש״ח). ולידו - צזיקי (18 ש״ח). הלחם היה טרי, מהסוג שצריך להגיש חינם בכל מסעדה שמכבדת את עצמה. והצזיקי? האם צזיקי שהשפה מעידה עליו שהוא צזיקי הוא אכן צזיקי? אולי כמו שמסעדה בשם ברנז׳ה אכן מיועדת לאנשי ברנז׳ה (טוב, די, זאת פעם אחרונה שאני מסתלבט על השם הזה). הצזיקי היווני המסורתי בועט לך בפנים באמצעות שום כתוש וחומץ. כאן מדובר במשחת יוגורט ומלפפונים, תפלה, נטולת ניצוצות ונטולת חריפות; מנה זערורית שצריך לגרד את השכבה הדקיקה שלה בכוח מדפנות הצלחת הקטנה. לצידה, הוגשה לנו ״פנצנלה ים תיכונית״ - סלט ירקות שוק, עשבי תיבול, לחם פראנה קלוי וגבינת פטה תורכית (44 ש״ח). זוהי גרסה לסלט הלחם האיטלקי, אבל מה שעובד עם לחם ישן בן יומיים, לא עבד עם לחם הפראנה המרוקאי השמנוני, שהקלייה שלו הדגישה עוד יותר את שמנוניותו הלא סקסית. אחריו הגיע ״כנאפה תורכי״ (48 ש״ח). הו, כמה נוראה היא נקמתם של חומרי הגלם - הפטה התורכית מהפנצנלה עשתה קאמבק והצטרפה לתרד ותפוחי אדמה שמולאו בתוך גוש של שיערות קדאיף, וכולם ביחד שחו בשלולית של יוגורט צאן (ההוא מהצזיקי). גם כאן, המילה ״כנאפה״ קצת גדולה על המציאות - לכל היותר, זה היה בורקס בטמפרטורה פושרת שכלל מרכיביו לא התחברו האחד לשני. מעט גבינה, מעט תרד, מעט תפוחי אדמה, יותר מדי שיערות. אין דבר יותר גרוע מבורקס גרוע שמעמיד פנים כאילו שהוא כנאפה משוכלל. אגב, גבינת הפטה התורכית מופיעה בעוד שלוש מנות בתפריט. ספרנו. כנראה שמדובר בשבירה של שיא גינס כלשהו בשימוש בגבינת פטה תורכית.
בשלב הזה ניגש אלינו המלצר - כן, אותו מלצר - ושאל ללא שמץ של היסוס: ״אתם מחכים למנה נוספת?״. ״בוודאי״, השבנו לו בתימהון, ״הרי הרגע סיימנו את המנות הראשונות״. ״אה, נכון״, הוא אמר, ספק באכזבה. ״אז אפשר להמליץ לכם על מנה מדהימה?״. הסכמנו כי לא הייתה לנו ברירה אחרת. אל השולחן הגיע ״שרימפס טברנה יווני״ (69 ש״ח). המנה - אולי כצפוי - לא הייתה מדהימה בכלל. השרימפס הקפואים הופשרו שלא כהלכה והיו בלתי נעימים לאכילה. מרקמם מסמורטט ולא מוצק ובעל טעם לוואי שקשה להתעלם ממנו. הם שכבו על מצע של לאבנה חמצמצה, חמאת אוזו שנראתה כמו מחית מנגו וקרם חציל שחור שהוא ככל הנראה הטרנד הנוכחי במסעדנות הישראלית מאז שכיכב בעונה האחרונה של ״משחקי השף״ באחת מהמנות של מאיר אדוני (אלוהים יעניש אותי שאני זוכר את פרט הטריוויה הזה). מעל לכל הקישקושיאדה הזאת, מישהו פיזר זרעי שומשום קלויים ונבטים. אבל למה? למה נבטים? ככה. פשוט ככה. מנה נוספת - שישברק טלה, בהרט וגבינת עיזים (55 ש״ח) - גם היא העידה על פערים חמורים בין השפה למציאות. או כמו שכבר אמר מישהו חכם - ״מילים כמו חול ואין מה לאכול״. במקור, מדובר בכיסונים קטנים ומופלאים ממולאי בשר שמבושלים בתוך מרק יוגורט חם. במקרה של ברנז׳ה - די כבר, אני לא יכול לכתוב את השם הזה בלי לצחקק לעצמי - קיבלנו שני כיסונים גדולים שטוגנו בשמן עמוק והונחו על מצע של יוגורט מתובל. מזכיר יותר את הגיוזה היפנית מאשר את השישברק הערבי. רק עם עודף בצק, שבצדדיו לא היה מטוגן דיו. המילוי היה אגרסיבי. מישהו במטבח סובל מיד קלה מדי על הבהרט.
את מקצה המנות העיקריות סיימנו עם ״המבורגר Branja Style״ (67 ש״ח) שאין לי מושג למה צריך לכתוב את השם שלו באנגלית. הזמנו אותו כי המלצר, כן, שוב אותו מלצר, טען שזהו המבורגר ״מדהים״. ההמבורגר הגיע כשהלחמנייה שלו שרופה מעודף חימום על הפלנצ׳ה ולחה מאדי ההמבורגר, שכוסה בחסה, עגבנייה ומלפפון מקופסת שימורים. הקציצה עצמה הייתה טריוויאלית לחלוטין. רמה אחת מתחת לסוג שנהוג להגיש בכל המבורגריית מזון מהיר ברחבי המדינה. המחיר המופרז - 67 שקלים, להזכירכם - הוא חוצפה של ממש. קינחנו בקרם קטלן עם גלידת יוגורט זהר וטוויל קדאיף (42 ש״ח). את הקדאיף, שנותר כנראה כנדוניה מהכנאפה התורכי, הזזנו הצידה. קרם הקטלן המוצלח וגלידת היוגורט הטעימה היו יריבים ראויים אחד לשני.
אז איפה היינו? מסעדת ברנז׳ה שאין בה ברנז׳ה, מלצר נטול מודעות עם תודעה של דיילת קוסמטיקה בדיוטי-פרי, אוכל לא מדהים שמעמיד פנים כאילו שהוא מדהים והרבה גבינת פטה תורכית. מה יש לומר – השפה היא לא מה שהייתה פעם. גם המציאות לא.
ברנז'ה, דוד אלעזר 15, מתחם שרונה, תל אביב. טלפון: 03-6562626