הגעתי למסעדת אברטו בגדרה כדי לכתוב ביקורת כהרגלי. המלצרית הגישה תפריט לי ולשותפי לארוחה. הזמנו מנות ראשונות ומנות עיקריות. אחר כך קינוח ואחר כך חשבון. ביחד עם החשבון, הגיע לשולחן שלנו אדם לא מזוהה, בחולצה אפורה וקרחת. הוא נעמד מולנו בעמידת מוצא של קצין במסדר. "איך היה?", הוא ספק שאל, ספק פקד עלינו לענות לו. "היה סבבה", אמרתי לו. "אני רוצה שיהיה יותר מסבבה", הוא ענה בחיוך קשוח. לא עניתי לו. "אפשר להזמין אותך לצ'ייסר?", הוא שאל. סירבתי. בדיוק הזמנו חשבון ותיכננתי לעזוב את המקום. "למה לא?", הוא בכל זאת התעקש. "כי אני הולך הביתה״, עניתי. "אתה קשור לעולם האוכל, לא?". הכחשתי. "אתה מבקר מסעדות, נכון?". המשכתי להכחיש.
בשלב הזה נדרשת הבהרה: התחלתי לכתוב את טור ביקורת האוכל במאקו לפני כשלוש שנים תחת השם הבדוי "ביצה עלומה". לא מכיוון שחששתי לכתוב אותו בשמי האמיתי, כמו שטוענים חלק מהטוקבקיסטים הלא כל כך חכמים, אלא מתוך רצון כנה לשמור ככל האפשר על אובייקטיביות נטולת פניות, נטולת תמריצים ונטולת פרוטקציות. אחת מהמסורות של מבקרי אוכל בהיסטוריה העיתונאית, היא לשמור על אנונימיות. ידוע שיש מבקרי מסעדות שנוטים להתחפש על מנת שלא יזהו אותם. אולי אני צריך לחבוש פאה ושפם בפעם הבאה שאני מזמין מקום במסעדה בתל אביב.
מכיוון שאנחנו חיים בתקופה פומבית, מתוקשרת, פייסבוקית ואינסטגרמית, הצלחתי להישאר אלמוני רק באופן חלקי. ישנם אנשים שיודעים מהי זהותי האמיתית ומכירים את הפרצוף החמוץ שלי. האם זה משפיע על הכתיבה שלי? לא. מעולם לא יצרתי מגע עם מושאי הביקורת שלי, והם לא יצרו איתי. גם אם הם מכירים אותי, זה נשאר ברמת הרכילות והפיקנטריה. רוצים לדעת מי אני? בעיה שלכם. זה מידע לא רלוונטי. ובכל זאת, למה להמשיך לשמור על הכינוי "ביצה עלומה"? כי יש עוד המון מסעדות מחוץ לסצינה התל אביבית הברנז'אית והחטטנית. וכי אני מאמין באנונימיות כאידיאל שמנחה אותי בעבודתי. מבקר מסעדות צריך להיות כמו צל, ואני עדיין משתדל להיות כזה, גם אם זה לא תמיד אפשרי וזה לא תמיד קורה. לא בגלל שאני נהנה מזה. אני לא באטמן. אלא בגלל שזה הדבר הנכון וההגון לעשות.
נחזור למסעדת אברטו. האדם הלא מזוהה, עם החולצה האפורה, הקרחת ועמידת הקצין, המשיך להקשות. "נו, למה שלא תשתה צ׳ייסר?", הוא שב ושאל. "כי אני לא רוצה צ'ייסר". "איך היה האוכל?", הוא שוב שאל. "אמרתי לך. סבבה". בשלב הזה הפנים שלו הפכו רציניות. "גם אם לא היה לך טעים, אני רוצה שתכתוב דברים טובים. הבנת? תפרגן לנו". "סליחה?", שאלתי. "היו פה כמה מבקרים ולא אהבו. אני רוצה שתאהב. תתמקד בצדדים החיוביים", הוא שוב פקד עלי. לא הבנתי מי זה האיש הזה ומה הוא לעזאזל רוצה ממני. "מי אתה?", שאלתי אותו, ואז הוא סוף סוף טרח להציג את עצמו. הוא לחץ את היד שלי בחוזקה, ואמר – "אני הבעלים. השקעתי במקום הזה את כל החיים שלי. זה הכסף של העתיד של הילדים שלי והמשפחה שלי". הקול שלו קצת רעד.
האמת שהרגשתי כלפיו אמפתיה עצומה. עסקי המסעדות הם מסוכנים וכפויי טובה. רק מעטים מצליחים. אנשים משקיעים המון, ורובם מקבלים מעט, או שמתרסקים לגמרי. צריך לנהוג בהם ברגישות ובזהירות הראויה. אסור לחרוץ גורלות בקלות, למרות שאני לא מאמין שביקורת מסעדות בהכרח חורצת גורלות. לא צריך להגזים באימפקט שלה, בפרט בזמנים של דיבור יתר על אוכל. אבל גם פגיעה באגו היא דבר לא נעים, ולכולם יש אגו. מצד שני – לא מדובר כאן בצדיקים שפתחו בתי תמחוי ועוסקים בגמילות חסדים. רוב העוסקים בענף הזה הם אנשי עסקים ממולחים, יותר או פחות. הם אוהבים כסף, אפילו יותר משהם אוהבים אוכל. הם גובים מאות שקלים מהסועדים שלהם, הרבה פעמים מבלי שהם מספקים תמורה נאותה לכסף. הם משתמשים בטריקים זולים, חומרי גלם נחותים, תמחור מוגזם, טכניקה מרושלת ועיגולי פינות. והכל למען הרווח. מבקר המסעדות לא עובד אצלם. הוא עובד אצל הלקוח. גם זה משהו שצריך לזכור. הלקוח ממעמד הביניים שמרוויח משכורת ממוצעת וצריך להחליט אם ללכת או לא ללכת למסעדה כזו או אחרת. עבורו 500-400 שקלים זו הוצאה נכבדת, וממש לא בא לו להתבאס בעוד ארוחה בינונית שלא שווה את הכסף. והרי אנחנו יודעים שרוב הארוחות הן בינוניות ולא שוות את הכסף.
"אני חייב ללכת", אמרתי לבעלים של מסעדת אברטו, והתרוממתי מהכיסא שלי. הסיטואציה, כפי שאתם בוודאי מבינים, הייתה מביכה. כמה מביכה? כמו לראות את ההורים שלך עושים סקס. עם הכלב המשפחתי. אבל הוא לא ויתר. מטקטיקה של בקשת רחמים, הוא עבר מיד למתקפת פאסיב-אגרסיב. "לי לא אכפת ממה שכותבים עלי. זה לא מעניין אותי. תכתוב מה שאתה רוצה. אבל לשף שלי איכפת. הבאתי אותו מתל אביב, הוא עבד אצל מאיר אדוני. לי לא איכפת ממבקרים". "אוקיי, הבנתי", אמרתי לו ועשיתי את דרכי לעבר היציאה. הוא המשיך אחרי. ואז הגיעו העצבים. ממש לפני שפתחתי את דלת המסעדה, הוא נבח לעברי – "מה קרה? לא בכבוד שלך לענות לי? אסור לי לדבר איתך? תדבר אחי". הוא נעמד שני סנטימטרים מול הפנים שלי, כמו איזה עבריין צעצוע. "למה אתה לא עונה לי? אה?", הוא שאל וחסם את דרכי ליציאה. יכולתי להרגיש את הנשימות שלו. מה יכולתי כבר להגיד לו? שהוא עובר על חוקי האתיקה? שהוא מפר את הפרטיות שלי? שהוא סתם אדם מביך וכוחני? שאם הסיטואציה הייתה נמשכת, הייתי מזמין למקום את משטרת גדרה?
אני מאמין שמבוּקר יכול להשיב למבקר כגמולו. זה מעשה לא בהכרח אלגנטי, אבל לא כולם חייבים להיות אלגנטיים. אם כותבים עליך דברים רעים, זכותך להיעלב וזכותך להגיב. אבל במקרה הזה, עדיין לא כתבתי אפילו חצי מילה. בסך הכל ישבתי ואכלתי. האם הוא ניסה להקדים תרופה למכה? יכול להיות. האירוניה היא שלפני שהאיש ניגש אלי, חשבתי לעצמי שמסעדה כמו אברטו, שנפתחת במושבה מרוחקת כמו גדרה, זה בסך הכל הישג. וזה דבר נחמד. מסעדה עם יומרה קולינרית שנפתחת במלון בוטיק באמצע שומקום. והיא מנסה להנגיש לתושבי האיזור, שאין בו מסעדות מהסוג הזה, את המטבח העילי התל אביבי. חשבתי שצריך לנהוג במסעדה הזאת בפרופורציות הראויות, ועם הבנה לקשיי ההתאקלמות שלה ולרעידות בברכיים שבוודאי מלוות את כל המהלך. ואז הגיע הבעלים.
ואיך הייתה הארוחה? זה כבר לא רלוונטי. לא חזרנו לפעם השנייה.
אברטו. שכביץ 5, גדרה. 08-6680066/0