מאיר אדוני נסע לניו יורק כדי לפתוח מסעדה חדשה. כך דיווחו במדורי האוכל. הוא סגר את מסעדת הדגל שלו - כתית, ואת המזללה (הלכאורה עממית), והותיר אחריו שתי מסעדות כשרות שנמצאות במלון קרלטון בתל אביב. לפני שנתיים וחצי ביקרתי בלומינה הכשרה הבשרית. לא התרשמתי במיוחד, כי לא היה ממה להתרשם. אוכל יקר וסתמי. הרבה זמן עבר מאז, נצח במונחים של תרבות האוכל המקומית. אדוני כבר לא כאן, בטח שלא ברוחו. כי ברגע שבן אדם מתחיל לחשוב על חו"ל, הראש שלו כבר לא נמצא בישראל. כל התשוקה שלו ממוקדת ביעד הבא. לאדוני יש מזג שאפתני עושה רושם. הוא התבטא לא אחת בראיונות כנגד הקהל המקומי כפוי הטובה. הוא בוודאי מרגיש שישראל קטנה עליו. רק ניו יורק ראויה להכיל את הכישרון העצום שלו. אדוני רואה את עצמו כמי שעומד בשורה אחת עם השפים הכי גדולים בעולם. הרבה אנשים סובלים מהערכה שגויה של השווי האמיתי שלהם. קוראים לזה שיגעון גדלות, ובימינו אפשר לקחת תרופות כדי לטפל בזה.
אבל אנחנו, פרובינציאלים שכמותנו, עדיין בישראל. חזרנו ללומינה כדי לבדוק מה השתנה שם, ומה קורה כשהבוס הגדול נוסע לחו"ל ומפקיר את השטח. אז מה בדיוק חשבתם שיקרה? קרה בדיוק מה שאמור לקרות. לומינה היא הוכחה לטרנספורמציה שעברה על אדוני, בוודאי מאז שהפך לאישיות טלוויזיונית שמסוגלת לתרגם את עצם קיומה לדיווידנדים כלכליים ותדמיתיים: מאיר אדוני הפסיק להיות שף. הוא איש עסקים קר רוח וקר מזג, שמתעסק במספרים ולא באוכל. לומינה היא ההוכחה לכך. זה מה שקורה כשפותחים עוד מסעדה ועוד מסעדה ואז מסעדה בניו יורק, והופכים לאימפריה קטנה ומרגישים כמו אימפריה, ושוכחים את הכוונות המקוריות שבגללן נכנסת למקצוע כפוי הטובה הזה. אתה הרי לא חייב להיות שף. אפשר להיות גם ברוקר בבורסה או פנצ'ר מאכער. גם הם עושים הרבה כסף מבלי להעמיד פנים שהם אמנים.
לומינה היא מסעדה שלא מצפה מעצמה לשום דבר. היא משרטטת את קוויי המתאר הברורים שלה: מסעדה כשרה במלון. זה כבר ז'אנר רווחי בפני עצמו (בביקור הקודם הגישו כאן גפילטע פיש. המנה ירדה מהתפריט). קהל היעד שלה: יהודים עשירים ותיירים. לא צריך להגיד יותר מזה. ההווויה קובעת את התודעה. זה כמו נהג מונית שלוקח מתייר 100 שקלים לנסיעה קצרה בחוף הים. למה הוא עושה את זה? כי הוא יכול. וזו התחושה שעולה מתוך התפריט של לומינה: זו אחת מהמסעדות היקרות ביותר בישראל. למה? כי היא יכולה. כי תיירים ואנשים עשירים לא מתחשבנים ולא מעורים בחוקי המקום. הם חושבים שככה זה צריך להיות - שהתפריט של לומינה איכשהו מייצג איזו תרבות אוכל מקומית. הוא לא. הוא מייצג את מה שאדוני חושב שאפשר למכור לקהל השבוי שלו. אידאה שקרית של אוכל ים תיכוני וכל מיני שטיקים מקסימליסטים, כאילו יצירתיים, שנרקחו עוד במטבח של כתית ז"ל, שהייתה כנראה הפעם האחרונה שבה אדוני לא חשב על שורת הרווח, אלא על אמנות האוכל.
אז מה בתפריט? אני כמעט מתבייש להגיד. חוסר ההתאמה בין רמת המנות לרמת המחירים היא כל כך שערורייתית, שאפשר להתפוצץ. נגיד, סלט פפאיה (109 שקלים). כן, זה המחיר. 109 שקלים לסלט פפאיה, שיש בו גם כמה פירורים של פילה לברק. הסלט גדוש בנבטים וטובע בוויניגרט מתוק. זה לא סלט תאילנדי. זה סלט בינוני של בתי קפה שלא ראוי להגיש אותו במסעדה.
גם קרפצ'יו לוקוס (97 שקלים) מתומחר בהגזמה. בסדר, לוקוס. עם שמן עלי קארי, זרעי כוסברה ופרוסות קולרבי ממולאות במנגו ואננס. הטעמים המתוקים והארומטים, המיותרים, לא הצליחו להסתיר את העובדה הפשוטה שמישהו שכח להמליח את המנה.
אבל החוצפה הגדולה של אדוני מגיעה לשיאה כשהוא מגיש אוכל רחוב. הזמנו עראייס (77 שקלים), כי כולם מגישים עראייס בימינו, אז גם מאיר אדוני הצטרף לחגיגה. רק שהעראייס שלו מתומחר כמעט כפליים מכל האחרים. מדובר בשלושה חצאים של פיתות מיניאטוריות, ממולאות בבשר קצוץ, עם עמבה וטחינה. מנה לא רעה לסוגה, אבל בוודאי שלא שווה את התמחור הגבוה. אולי עבור תייר יהודי זקן שמגיע ממיאמי, פלורידה, זה לא הרבה כסף. אז שיאכל עראייס ויטוס בחזרה הביתה ויספר לכל החברים בבית אבות שהוא אכל אות'נטיק יזרעאלי פוד, ואחר כך יילך לשחק ברידג' וימות מיתת נשיקה במיטה לצד אישתו הנחמדה.
וגם סופלקי (127 שקלים) היא מנה חצופה להפליא: קודם כל, זה לא סופלקי. זו פשוט שווארמת טלה ופרגית בצלחת, שמוגשת על גבי לחוח, עם מג'דרה וכמה עלעלים מלמעלה, כדי שנרגיש כאילו שזו מנת גורמה. עכשיו, כמה עולה מנת שווארמה בצלחת בדוכן ברחוב? 40 שקלים? 50? מנת השווארמה שמאיר אדוני מגיש בלומינה היא לא יותר טובה ממה שתמצאו בשווארמיות הכי סטנדרטיות בתחנה המרכזית, והדבר העוד יותר מדהים הוא שבביקור הקודם שלנו בלומינה, המנה הזאת עלתה 97 שקלים. שימו לב – תוך שנתיים וחצי, מנת שווארמה אצל מאיר אדוני עלתה מ-97 שקלים ל-127 שקלים. זו עלייה של יותר מ-30%. איך אפשר להסביר את זה? עלייה במחירי חומרי הגלם? מצב רוח הפכפך? עצה של רואה החשבון? עלייתו של טראמפ לשלטון?
לקינוח, לקחנו "מתיקות תאילנדית" (63 שקלים) – באבא או-רום, קציפת קוקוס, סורבה פינקולדה, מנדרינה מיובשת, קרם מנדרינה, אננס מקורמל ואבקת קפה. מסוג הקינוחים שאינספור המרכיבים שלהם עושים כאב ראש עוד לפני שטועמים אותם. זה קינוח בינוני להפליא; עוגת הבאבא או-רום הייתה יבשה, וכל שאר הטעמים היו מפוזרים, בעלי עוצמה מוגזמת ומחוסרי הרמוניה. קשקוש אחד גדול. ובנוסף – זה אחד הקינוחים הכי יקרים שמוגשים כיום במסעדות בישראל. אבל אולי מאיר אדוני כבר התחיל לתמחר מנות כמו בניו יורק.
תייר, אוליגרך או סתם פראייר
חזרנו גם למסעדת מריפוסה בקיסריה, שבאופן אירוני ממוקמת על חורבות מסעדת סזרינה של מאיר אדוני, שנסגרה אחרי חודשים ספורים בגלל איזה סכסוך עסקי. ברור שעסקי. אז מה, סכסוך קולינרי? אנחנו מתעסקים פה במספרים, שכחתם? מריפוסה פונה לקהל יעד דומה לזה של לומינה - עשירים ותיירים. וגם היא נעה בין מקסימליזם והגזמה בכמות המרכיבים לאוכל רחוב פשוט ופשטני. זו במידה רבה המצאה של מאיר אדוני, השילוב הזה בין גבוה לנמוך, כשהגבוה הוא לא ממש גבוה, והנמוך הוא ממש נמוך. מה אפשר לומר – פטנט ישראלי מקורי.
התחלנו את הארוחה במריפוסה עם מעורב דגי ים (54 שקלים). כן, שוב פעם שווארמה. הפעם שווארמת דגים. ארבע או חמש קוביות של דג עם בצל וכמון, מקפיצים על הגריל ומניחים על לבנה. הדגים והבצל הספיקו להיחרך, וטעם שרוף השתלט על המנה שהמראה החום והחרוך שלה הוא ממש לא אסתטי. וכמובן, המחיר; 54 שקלים בשביל שווארמת דג שרופה. אחלה.
טטאקי סינטה (54 שקלים) היא מנה שיכולה הייתה להיות סבירה ותיקנית. פרוסות דקיקות של סינטה צרובות. מה רע? אבל כאן התרחשה תאונה ביזארית; פרוסות הסינטה הוגשו על גבי רוטב טופי מתוק ודביק. כאילו שנפלו לתוך שלולית של סוכריות שנמסו. למה צריך לשדך סינטה לטופי? לא ברור. והייתה שם גם קינואה תפוחה, כי תרבות ההגזמה שהנחיל מאיר אדוני אינה יודעת שובע. זו הגרסה המפונפנת ל"יאללה, תעמיס" של השווארמיות והפלאפליות. אז גם במריפוסה אוהבים להעמיס. כאילו שהעמסה מעידה על טעם טוב או יכולת ביצוע טכנית. היא לא.
למנה עיקרית לקחנו פסטה חלמונים (86 שקלים) עם פנצ'טה של טלה ותרד, ותבשיל לחי עגל (92 שקלים) עם ארטישוק ירושלמי ואפונה, ברוטב יין מדירה. הפסטה הייתה סתמית - פסטה יבשה, רחבה, מומלחת יתר על המידה וטובעת בשמן הטיגון של הפנצ'טה (זו הייתה גם הבעיה בביקור הקודם. כנראה שעדיין לא למדו שם להכין פסטה כהלכתה). ושוב, שימו לב למחיר; 86 שקלים לפסטה בינונית ומטה. זה אני השתגעתי או שהם השתגעו? תבשיל הלחי היה מצוין. בשר שבושל היטב, רך ומתפוגג למגע המזלג. מנה הגונה. סוף סוף.
לקינוח, הזמנו "בננה, קרמל וקפה" (44 שקלים). עוד הגזמה טוטאלית ומרובת מרכיבים - מוס קרמל מלוח, בוואריה וניל, מילפיי מקורמל, בננה מקורמלת בחמישה תבלינים, זביון קפה וגלידת וניל. הקינוח הוגש בצורה מרושלת, כאילו שהושלך ללא אבחנה על הצלחת, כמו ציור מופשט גרוע, והיה נטול זביון קפה וגלידת וניל, כפי שנכתב בתפריט. מילא. זה לא שהרגשנו בחסרונם.
בשורה התחתונה: גם לומינה וגם מריפוסה פונות לקהל שבוי ובעל אמצעים. אלה מקומות שהקולינריה היא משנית אצלן, וזה שיעור שמאיר אדוני יכול ללמד את המסעדנים הצעירים בארץ: לא חשוב האוכל. חשוב מה יש בבנק. ככה שורדים, על חשבונם של לקוחות שכסף לא מהווה שיקול אצלם. הם מוכנים לאכול שווארמה במחיר של יהלומים. אני לא ממליץ על המסעדות האלה למי שהוא לא תייר, אוליגרך או סתם פראייר.
