אני מודה שאני אלרגי למקומות שהמשפט שמתאר אותם הוא "בר אוכל שמח". באופן אישי, אני מעדיף מסעדות דיכאוניות עם נטיות התאבדותיות. אבל כלבא שבוע היא, ובכן, "בר אוכל שמח" שנפתח בהוד השרון. למה שמח? כי מגישים שם אוכל רחוב ים תיכוני ומרוקאי ולמנות יש שמות סחבקיים ו"מצחיקים". זאת אומרת, אותי הם לא מצחיקים, אבל בטוח שקיים מישהו שמנה בשם "ארדואן המשוגע" גורמת לו להיקרע מצחוק. אני אומר – אפשר להיגמל מהטרנד המאוס הזה. אנחנו ב-2017. תנו שמות נורמלים למנות או שתקראו להן במספרים בינאריים: 1, 0, 101, 10111, 001111. זה עדיף.
אוהד אמזלג הוא השף של כלבא שבוע. אתם בטח לא זוכרים אותו מניסיון הנפל הקודם שלו – מסעדת רובע 5 בירושלים שנפתחה בסוף 2015 והגישה אינטרפרטציות מתחכמות ומתיימרות להיות עיליות לאוכל העדתי הירושלמי. מסעדת השף המושקעת, יש לומר, קרסה כמה חודשים אחר כך לתוך אינתיפאדת הסכינים. מה יש לי להגיד עליה? נו, מסעדה שהייתה מה שהייתה. מה יש לדבר על זה יותר מדי? תנצב"ה.
אמזלג למד כנראה את הלקח שלו, כמו שפים רבים, והצטמצם לגודל שמתאים לשוק ואולי גם מתאים לו. כלבא שבוע היא חלק משיטפון דוכני אוכל הרחוב המורחבים שנפתחים ברחבי הארץ. שלא תטעו – זה לא ששפים רוצים להכין לכם אוכל מהסוג הזה. זה לא החלום שלהם. אנשים בדרך כלל לא חולמים בקטן. הם רוצים הכל בגדול. אבל עם שוק כל כך הפכפך ולקוחות כל כך קפריזיים, אין לך ברירה אלא להפוך לגמד רוחני, בוודאי בכל הנוגע לשאיפות הקולינריות שלך. אלה בשורות רעות מאוד, כי זה אומר שהדור החדש של הטבחים והשפים כבר לא יעז אפילו לחשוב מחשבות של גדוּלה. הוא לא יעז להיות שחצן ומגלומן. הוא פשוט יפתח מקום שמגיש על האש ויסתפק במה שיש.
לזכותה של כלבא שבוע ייאמר שאת מה שהיא עושה – היא עושה מעולה. אוכל ביתי, שיפודים, קבבים, נקניקיות. ללא יומרות, ללא התחכמויות, פרט לשמות הדביליים. על השלט בכניסה נכתב – "מי שלא אוכל עם הידיים לא מלקק את האצבעות". זה משפט טיפשי ונכון. האוכל מוגש בכלי אוכל חד פעמיים, וכלבא שבוע היא לא מקום שישנה את הקולינריה הישראלית ולא את העולם. מצד שני – מי רוצה לשנות את העולם? תראו מה קורה בסוריה. בתור אזרחים קטנים, אנחנו חסרי אונים לחלוטין - העולם לא רואה אותנו ממטר. וגם הכלכלה לא רואה אותנו ממטר. אז בתור קורבנות פאסיבים, עדיף כבר להשלים עם גורלנו ולפחות לאכול משהו טעים.
הגענו באמצע השבוע בשעות הערב. כלבא שבוע ממוקמת ברחוב מגורים שקט, בליבו של מרכז מסחרי מנומנם. המקום היה ריק. אני לא מכיר את הוד השרון ולא יודע מתי התושבים שם הולכים לישון. הזמנו צלחת של טחינה משוויאה (24 שקלים) ולפת אפויה בתנור (19 שקלים). הטחינה הייתה טובה, לא חמצמצה מדי (יש אנשים שנוטים לטעות ולחשוב שטחינה צריכה לטבוע בלימון. לא. צריך לתת לשומשום לדבר). סלט המשוויאה – ירקות שרופים בתנור – היה חריף ומפוחם. וגם הלפת היתה מפוחמת היטב. עם טעמים מרירים ומתוקים שנבעו מהצלייה. מנות פתיחה סטנדרטיות וכיפיות.
לעיקריות, לקחנו "מלך מרוקו" (52 שקלים) בצלחת. השם המטופש מסתיר מאחוריו קבב מרגז חריף לאללה, שמוגש עם אריסה, טחינה, חמוצים וכרובית מטוגנת, על גבי לאפה רכה, שמנמנה, שספגה את המיצים של כל הכבודה הזאת. זו דרך הגשה ששואבת השראה מהמטבח הטורקי, והיא מאפשרת לירקות, לבשר ולפחמימות להתאחד בלי הפרעות ובלי מתווכים. זה נשמע לכם סקסי? זה באמת סקסי.
המנה השנייה הייתה "שערורייה" (54 שקלים) – עוד שם אינפנטילי שמסתיר מנה טובה: שלוש נקניקיות מבשר אנטרקוט, שופעות טעם, עסיסיות ומתובלות במידה ולא בהגזמה טוטאלית. גם הן הוגשו על גבי לאפה רכה ושמנמנה, עם כל התוספות. וגם שם היה סקס.
בין הגבוה לנמוך
חזרנו בצהריים. המקום היה חצי ריק. חציו השני היה מלא באנשים מבוגרים, שלא לומר זקנים. הם ישבו בניחותא, במין שלווה פרברית נחמדה. השמש זרחה. הזמנו "הבורר" (49 שקלים) – שהוא כינוי בלתי נסבל לטחול ממולא; מעטפת של טחול עם אריסה חריפה ועשבי תיבול, כבד בקר והמון שומן. הכבד היה יבשושי, וזו היתה הבעיה העקרונית של המנה. הבעיה השנייה היא שקשה לי להאמין שהגראציות הנכבדות של הוד השרון ואנשי הפרברים יאכלו טחול ממולא, ככה סתם, באמצע היום. זה מה שנקרא – אוכל הארד קור למיטיבי לכת. זה לא אוכל לבורגנים שלא אוהבים לתקוע גרעפסים.
לקחנו גם את "ארדואן המשוגע" (52 שקלים) – ארבעה קבבים קטנים שקרובים יותר לסוגת הקבב הרומני הלא-יותר-מדי מתובל, שמוגשים על אותה לאפה נהדרת, עם טחינה וממרח לימונים כבושים. וצלחת של ממולאים (37 שקלים) שהייתה פשוט נהדרת: עלי גפן וכרוב שמולאו בהקפדה יתרה, כאילו שהיו סיגרים קובנים שגולגלו על הירכיים של מומחה לגלגול. מילוי האורז שלהם היה חמצמץ לעילא. אלה ממולאים ברמה הביתית הגבוהה ביותר, וחושפים את כלבא שבוע כפוטנציאל בלתי ממומש, עדיין, למסעדת פועלים מצוינת. כדאי שיחשבו על זה בתור אופציה נוספת לפרנסה.
ביקשנו גם שיארזו לנו מנה בעלת השם האידיוטי "הקנצלרית" (39 שקלים) – נקניקיות פרגית בתוך לחם פרנה. אגב, התרגום המרוקאי של פרנה, הוא – יותר מדי בצק. הנקניקיות היו חלושות לגמרי. ממש נטולות טעם וריח. נקניקיות לאנשים שלא אוהבים נקניקיות ולא אוהבים בשר. האם הכינוי הגרמני של המנה אמור לשכנע אותנו שמדובר בנקניקיות שמתחרות עם נקניקיות החזיר המיתולוגיות, העוצמתיות, של הגרמנים? אני מאוד מקווה שלא. אלה היו נקניקיות ישראליות שמאלניות ולוזריות.
מכיוון שאנחנו חיים במציאות הישראלית, צריך להתרגל למצב שבו מסעדות הופכות אט אט לדוכני מזון מהיר, ולהפסיק לעשות הפרדה מלאכותית בין השניים. בין הגבוה והנמוך. הרי במילא כבר מגישים שווארמה ב-100 שקל במסעדות יוקרה, אז מה זה משנה מי זה מי ומה זה מה? כולנו משכשכים באותה ביצה ומנסים לשרוד בכוח. כלבא שבוע הוא מקום שאני בהחלט יכול לחזור אליו על בסיס שבועי. על כמה מסעדות אפשר להגיד את זה בלב שלם? לא הרבה. לא ספרתי כמה, אבל לא הרבה. אז הנה – כלבא שבוע היא מקום לחזור אליו. בשמחה (או בדיכאון קיומי).
כלבא שבוע. דרך מגדיאל 54, הוד השרון. 054-7898788