כולם נסעו ליוון ורק אנחנו נשארנו בארץ, ופתאום נזכרתי במסעדת אולימפוס ברחוב קרליבך בתל אביב. לא ביקרתי שם למעלה מעשור לדעתי, והמסעדה בכל זאת פועלת, בקונסטלציה כזו או אחרת, משנת 1932. אני בטוח שהיא לא הרגישה בחסרוני. חשבתי שגם אני לא הרגשתי בחסרונה, אבל הזיכרון שלה בכל זאת גירד בתודעתי. בשטף המסעדות היווניות שנפתחות בשנים האחרונות בישראל, רובן לא מוצלחות, אולימפוס בולטת לטובה. אמרתי בולטת? התכוונתי לומר זוהרת. זו מסעדה יוונית, בלקנית, קצת טורקית, שיש לה קילומטראז׳ וזה מורגש מהרגע שהתיישבת. המלצרים הם לא מלצרים. הם בעלי המקום. אנשים מבוגרים. אם אתם מזמין יותר מדי אוכל, הם יגידו לך שהגזמת ויסרבו לקחת את ההזמנה. הנה הבדל משמעותי: במסעדות עכשוויות מנסים לדחוף לך כמה שיותר מנות בכמה שיותר כסף. בשבילם אתה לקוח ותו לא. באולימפוס מתייחסים אלייך כבן משפחה רצוי שהגיע הביתה. אל תטעו. זו לא מסעדה זולה. אבל יש לה יושרה. הסועדים הם קבועים. חלקם מגיעים לשם כדי להיזכר במאכלי ״בית אמא״. אבל אולימפוס לא מסתפקת בזיכרונות ונוסטלגיה. זו מסעדה שפועלת בכאן ובעכשיו, גם אם נסמכת על מסורות והיסטוריה. לא מרגישים עליה את כובד השנים. היא קלילה כמו מוסקה אוורירית, ואם לומר את האמת: לא זכרתי שהאוכל שם כל כך טעים.
כאן אין חוכמעס. ואין ״שף״. הטבחים הם אנונימיים אבל מרגישים שיש להם מה שנקרא ״יד״. ואיזו יד זו. קמטי הזמן לא השפיעו עליה במאום. היד לא רועדת ולא מפספסת. המסעדה פועלת בין שתיים עשרה לחמש אחר הצהריים. כשהאוכל נגמר, הוא נגמר. וכשהוא מתחיל? הוא מתחיל. או הו כמה שהוא מתחיל. מנות הפתיחה הן אותות ומופתים: צזיקי (28 שקלים) של מלפפונים ויוגורט סמיך ושמיר. טרמה (28 שקלים) או איקרה. סלט ביצי דגים מהטובים שתטעמו; במיה ברוטב עגבניות (30 שקלים). הבמיות קטנטנות, הרוטב חמים ומימי. והשיא – קישואים קטנים, חסונים, ממולאים (28 שקלים) באורז, צימוקים ועשבי תיבול, ברוטב יוגורט חמצמץ. כל המנות, ללא יוצא מן הכלל, עשויות ללא דופי. מה זה טעימות. אתה טורף אותן עם לחם אחיד, ואני מנסה לא לספר לעצמי צ׳יזבטים על אותנטיוּת ופשטות. ישראלים מכורים למילה ״אותנטי״ אבל אין להם כבוד לעבר. הם ממהרים לדבר ה״חם״ הבא. מסעדות לא מחזיקות מעמד בגלל שזו מדינה צעירה עם מנטליות של פינוי בינוי. אולימפוס פועלת כנגד הסנטימנט האנטי-היסטורי של המקום הזה. היא לא ״אותנטית״. היא פשוט קיימת. מה יותר יכול להיות יותר אותנטי מזה?
והמוסקה? אוי המוסקה (32 שקלים). אין כמוה. הודעה לחוזרים מאיי יוון: אולימפוס לא נופלת מכל מסעדות שסעדתם בהן. בוודאי מתחרה בכבוד. כשהבשר הטחון מתערבב ברוטב הבשמל, אתה מיד מבין את העיקרון. כמו כל המנות, גם המוסקה היא הדבר עצמו. בלי פרשנויות או טעויות ניווט. זה הדהוד של תרבות שהייתה כאן ואיננה. של קהילת סלוניקי ומהגרים מהבלקן שהתיישבו ביפו. אלה אנשים שהגיעו עם מטען מהבית, ומניחים אותו לפניכם על הצלחת. כמות שהוא. כמו אותה קציצת פרסה (13 שקלים) עם פלח של לימון. מושלמת. באמת מושלמת. לקחנו שלוש קציצות. חבל שלא לקחנו שלושים. וארטישוק (32 שקלים) ממולא בבשר טחון. בתפריט כתוב שמוגש ברוטב שמנת וחרדל. אין לי מושג למה. אין שמנת ואין חרדל. אבל איזה ארטישוק ממולא זה.
קינחנו בקרם קרמל (30 שקלים) מעולה. לא פרווה ולא כשר. אולימפוס לא רק מייצגת את העבר שנעלם, אלא גם יהדות אחרת, לא אובססיבית לעניינים של ביורוקרטיה דתית וטקסים ריקים מתוכן. קרם קרמל כמו שעושים אותו אצל הגויים וגם היהודים יכולים להתפאר בו, וכבר מיהרנו לחזור לארוחה השנייה.
התחלנו, כמובן, עם צזיקי (28 שקלים), טרמה (28 שקלים) וסלט של פול מבושל (30 שקלים). זה בוודאי לא יפתיע אם אומר שהסלטים היו טובים ושמרו על הרמה. כבר אמרתי שהיד לא רועדת כשהיא מבשלת, נכון? היא לא רעדה גם כשהזמנו חומוס (15 שקלים), טחון גס, מהז׳אנר היותר חמצמץ; ארטישוק ממולא (32 שקלים) ושזיף ממולא (22 שקלים) בבשר ושקדים ועטוף פרוסות בשר מעושן (המחיר הוא ליחידה. הממולאים קטנים מאוד. תכפילו בשתיים). האחרון, השזיף, הוא באמת מלאכת מחשבת של מילוי ועטיפה. מנה שנראית כמו הצרות שלי – חומה, גסה, מכוערת ועקומה – אבל יפהפייה גדולה מבפנים.
לעיקריות, הזמנו פשטידת תרד (32 שקלים) שהייתה, מה לעשות, פשטידת תרד, ו״קבב אולימפוס״ (66 שקלים) שהיה מצוין. אם אולימפוס הייתה מסעדה בעלת פרופיל תקשורתי גבוה, הקבב הזה בוודאי היה מצליח להשתחל לכל מיני מצעדי פופולריות שמתפרסמים במקומונים ואתרי אינטרנט. מדובר בשלוש קציצות עגולות, המון עשבי תיבול, מפוחמות על הגריל, נוטפות מיצים ומוגשות עם צ׳יפס, תפוחי אדמה בתנור ואורז עם שעועית. המון אוכל שאין ברירה אלא לזלול.
לקינוח, לקחנו ״סמבטיון״ (32 שקלים). קינוח מצחיק, זכר לתקופה רחוקה שבה הקינוחים היו מצחיקים, מופרכים ומוגזמים. היום קינוחים הם נורא רציניים. מדובר בעוגת ספוגה קטנה שעליה קצפת ומלמעלה ממרח שוקולד ואגוזים. בתור הלצה נוסטלגית, זה לא רע בכלל, אבל אולימפוס היא ההיפך הגמור של נוסטלגיה. היא נכונה לתקופתה כפי שהייתה נכונה גם לפני עשר ועשרים שנה. לדעתי אפילו השתבחה, אבל יכול להיות שהזיכרון מתעתע בי. לא נורא. אולימפוס מצליחה איפה שהמון מסעדות ותיקות נכשלו לפניה: היא מייצרת סנטימנטים אבל גם משמעות פיזית, אמיתית. זו לא רק נוסטלגיה ופטישיזם של מה שהיה. אולימפוס מצוינת באמת ויש משהו מנחם בלדעת שהיא עודנה בחיים. זה אומר שיש עוד תקווה. החיים כאן טובים, בסך הכל.
>> בשבוע שעבר אכל המבקר בבושוויק
אולימפוס. קרליבך 7, תל אביב יפו. טלפון: 03-5621658. לא כשר