החיבה הנוכחית של הישראלים לאיי יוון לא נובעת רק מאהבת הנופש והחופש, אלא גם מהשנאה התהומית לעם התורכי ולתורכיה עצמה. כזכור, אחרי תקרית המרמרה, הוחלט להטיל חרם קולקטיבי על התורכים ועשרות אלפי (אם לא מאות אלפי) אנשים הדירו את רגליהם מאתרי נופש פופולריים כמו אנטליה ומרמריס. זו הייתה הנקמה שלהם. או מה שהם חושבים שהיא נקמה. כאילו שמדינה קטנטנה כמו ישראל יכולה לנקום באימפריה היסטורית כמו תורכיה. אין גבול לשיגעון הגדלות הציוני, אני אומר לכם.
אבל הישראלים לא יכולים לשבת בשקט בבית, ולכן הם מצאו לעצמם תחליף זול ומשתלם והחלו להציף בהמוניהם את כרתים, רודוס ומיקונוס. זה בסיס הרומן העכשווי של ההמון הישראלי עם יוון. לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן. יוון היא היעד החביב על הישראלים, עד התקרית הדיפלומטית הבאה, ואז כולם יגידו – גם היוונים אנטישמים.
אבל עד שיתנפלו על היוונים, יוון עדיין נחשבת לגן עדן עלי אדמות, והישראלים מציפים את האיים ומסעדות החוף, שהפכו למושא לתשוקה קולינרית, עד כדי כך שכבר כמה שנים, מנסים לחקות ולשעתק אותן גם בישראל. לקחת את הדימוי הכל כך מזוהה הזה של "המסעדה היוונית", ולנטוע אותו כאן, במקום הזה. כמו אותו "בר אירי" שיכול להיות בכל מקום בעולם, גם "מסעדה יוונית" היא קלישאה ריקה. היא מתחננת שימלאו אותה בתוכן אמיתי. שתתחנן עד מחר.
פאראקאלו היא עוד "מסעדה יוונית" שנפתחה בארץ, בטיילת בתל אביב, מול הים, מתוך הנחה שהתיירים הישראלים יתגעגעו לאוכל היווני שאכלו במשך הקיץ או בקיץ שעבר. הרבה מסעדות בנויות על אידאות של געגועים, אבל געגוע הוא לא אלמנט חזק מספיק. הוא לא יכול לעמוד בפני עצמו. פאראקאלו מסתפקת בקלישאה, ואין לה שאיפות מעבר לכך. זו מסעדה שהיא גוף חלול. התפריט כולל את כל הלהיטים המוּכרים. המוזיקה היוונית בוקעת בפול ווליום מהרמקולים. אפילו הים אותו ים. אבל האוכל. אוי ואבוי. זה לא זה. אפשר לעבוד על העין והאוזן, אבל הפה מרגיש מיד בהבדל.
האוכל היווני הוא לא אוכל משוכלל מדי, אבל יש לו אוּמפף. מה זה אוּמפף? זה העקצוץ הדומיננטי, החוזק, התיבול, הגישה הבוטחת בעצמה, ההתעקשות להיות פשוט וטרי. אוּמפף זה לא דבר שאפשר לקנות אצל מעצבי פנים. או שנולדים אותו או שרוכשים אותו בעמל רב. אדם יכול להחליט שהוא קם יום אחד ופותח "מסעדה יוונית". היא אפילו תיראה כמו "מסעדה יוונית" - אותנטית וכל זה. לאוכל יהיה לוק של אוכל שמוגש ב"מסעדה יוונית". אולי אפילו יהיה לו ריח ממש כמו ב"מסעדה יוונית". והטעם? אותו קשה לזייף וקשה לשכפל. בלתי אפשרי אפילו.
הזמנו צזיקי (32 שקלים) ולא ציזיקי, כפי שכתוב בתפריט בטעות. מנה הכי בסיסית, לא? שום דבר הוא לא בסיסי כשמפשלים אותו. זה היה צזיקי חלוש ונטול טעם. לא הייתה בו את הבעיטה החזקה של השום, והיוגורט היה כמעט דהוי ונטול אחוזי שומן. צזיקי דיאט שמוכרים בקופסאות פלסטיק בסופרמרקט.
גם האיקרה (33 שקלים) או בשמה היווני, טרמה (ולא טראמה כפי שכתוב בטעות בתפריט), הייתה בעלת טעם חלש, חלוש וחלשלוש. לכאורה, מה הבעיה? ביצי דגים שנטחנים עם שמן זית. זה כל הסיפור. אבל כמו במקרה של הצזיקי – סיפורים נוטים להסתבך כשלא מספרים אותם כמו שצריך. זו הייתה איקרה עם איכות תעשייתית ששכבה יותר מדי זמן במקרר, באותו סופרמרקט. איקרה דיאט.
לעיקריות, הזמנו דודקא תאי (38 שקלים) – מאפה של עלי פילו דקים שעוטפים גבינת פטה ומוגשים עם דבש ועלי תימין. ביוון קוראים למנה הזאת בוגאצה. המאפה היה בלתי פריך בעליל ובטמפרטורה פושרת. לתחושתי חיממו אותו מחדש במיקרוגל עד שאיבד את כל הרצון לחיות. אם יכול היה לקפוץ מהשולחן אל מותו – היה עושה זאת. המלצר הצעיר כינה את מאפה הפילו בשם "בקלאווה". אם בוגאצה יכולה להיות בקלאווה, אז גם פאראקאלו יכולה להיות "מסעדה יוונית".
גם סופלקי קבב (64 שקלים) היא מנה שכל מה שנותר ממנה זה געגוע בלתי ממומש. קבב אנמי, חסר תיבול באופן מרגיז, נטול מלח, שהתייבש על הגריל עד שכמעט התפורר, והוגש על פיתה שטוחה, עם צ'יפס סתמי. לצדו. לקחנו צלחת של פירות ים (89 שקלים) – מולים ושרימפס, קפואים ומופשרים, ברוטב לימון ועשבי תיבול. אם ב"מסעדה יוונית" לא מגישים לך פירות ים טריים, אז על מה אנחנו מדברים בכלל? מה שווים כל הדיבורים התיאורטים על יוון ומסעדות יווניות, שמתבססות על תנובת הים, והמנדט העיקרי והבלעדי שלהן הוא דגה טרייה? על מי מנסים לעבוד כאן?
לקינוח, הזמנו סברינה עם קרם יוגורט (31 שקלים). הקרם התחלף בקצפת רכה ונוזלית. הסברינה הייתה בלתי אכילה. היא לה טעם לוואי דוחה, טחוּב, מעורר בחילה. אולי בגלל שימוש עודף בשמרים. ואולי בגלל דברים אחרים שאני מפחד לחשוב עליהם.
נערת פוסטר
חזרנו לביקור שני. חלל המסעדה הפתוח היה אפוף בניחוחות של ביוב, אבל זה לא עניין את המלצרים הצעירים. בכלל, השירות בפאראקאלו מדגים את אוזלת היד של ענף השירות בישראל. חבורה של אובדי עצות שמסתובבים ברחבי המסעדה כמו תרנגולות כרותות ראש. אתה מחכה לתפריט והוא לא מגיע. הם נעלמים, מגיחים אחרי עשר דקות-רבע שעה, לא יודעים לענות על שאלות, מתבלבלים, מגמגמים ומזיעים. ריחמתי עליהם.
הזמנו שוב צזיקי (32 שקלים) וגם ממרח שום (29 שקלים) שידוע בשם סקורדליה, ופאווה (39 שקלים) – ממרח אפונה צהובה, שלא היה לו טעם ולא ריח, והוא לא חריף ולא מלוח ולא מפולפל ולא כלום. חומוס יווני גרוע במחיר של שתי צלחות חומוס ישראליות טובות. גם ממרח השום היה לא-כלום. סקורדליה עושים משום, שקדים, לחם לבן ושמן זית. במקרה הזה – מעט מאוד שום, הרבה שמן זית, שקדים טחונים והמון לחם לבן, כדי לחסוך כמובן בהוצאות. ממרח נוזלי ונטול שום. לא היה שום בממרח השום. זה אבסורד שיכול לקרות רק ב"מסעדה יוונית" מהסוג הזה. הצזיקי, לעומת זאת, נהנה ממגמת שיפור. שם דווקא אפשר היה להרגיש את טעמי השום החזקים, למרות שהמלפפון המגורר שעורבב לתוך היוגורט, היה עייף, נוזלי ונטול חדווה. והרי מהו מטבח יווני, אם לא שמחת חיים בצלחת? גם את זה לקחו מאיתנו.
למנות עיקריות הזמנו סופלקי פרגית (61 שקלים) וגירוס פרגית (66 שקלים). הסופלקי היה סתמי. פרגיות בגריל, נטולות תיבול, מונחות על פיתה יבשה, בעלות של מנה במסעדת יוקרה. הגירוס, אותה שווארמת חזיר מפורסמת, הפכה למנה של פרגית מוקפצת במחבת, ובמחיר אסטרונומי. מנה קלאסית של מלכודת תיירים, לא משנה איפה בעולם. כל מלכודות התיירים דומות זו לזו.
קינחנו בעוגת סולת ותפוזים (29 שקלים) שעל פי התפריט אמורה הייתה להיות מוגשת עם קרם פרש, ובפועל הוגשה עם קצפת רכה ונוזלית. העוגה נשרפה בתנור והייתה יבשושית לגמרי. לקחתי ממנה שני ביסים, ולפתע – מה קרה? חתיכה של בצל! מה עושה בצל בתוך עוגת סולת? אולי זה מתכון יווני עתיק יומין של סבתא פיסחת, חירשת ועיוורת שאיבדה את היכולת לבשל ולאפות.
פאראקאלו היא "מסעדה יוונית" ואי אפשר להבין באמצעותה את סוד הקסם של האוכל היווני, את הטעם שלו ואת איכויותיו. אין בה אנרגיה ואין בה כוח רצון. היא שטוחה לגמרי. זה בדיוק ההבדל בין פוסטר והחיים האמיתיים.
