אחת המטרות הבולטות של המדור הזה היא להוכיח באופן עקבי שיש אוכל מצוין מחוץ לתל אביב. לא תמיד קל למצוא את המקומות הללו (זה כולל לא מעט ביקורים במסעדות מרוחקות יותר או פחות, שלבסוף לא זוכות להמלצה) ועוד לנסות לשלב מגוון רחב יחסית של מטבחים שונים ומקומות במנעד מחירים שיכול להתאים לכולם. אז קל זה לא, אבל גם לא קשה ומורכב כפי שהיה בעבר.
השנים האחרונות, שהיו שנים של קפיצת מחירים מטורפת - זאת יודע כל מי שמתגורר בתל אביב או מפעיל בה עסק - הצליחו לדחוף החוצה המון טבחים צעירים שרצו להמשיך עם האהבה שלהם לאוכל, אבל בתנאים שלהם ולא בתנאים המגבילים של תל אביב. זה הפך את הפנינים שמחוץ לתל אביב לרבות יותר, ולראייה שבוע אחרי שבוע מככבים פה מקומות מצוינים כמו מזה היוונית בנהריה, המחתרת התאילנדית בפרדס חנה או מאמו באילת, שמופעלים על ידי שפים צעירים יחסית והפכו לנקודות ששווה להגיע מרחוק עבורם.
מסעדת נומי (NOMI) בכפר מונש היא עוד דוגמה מצוינת לכך. למעשה, היא אחת ממסעדות הפארם טו טייבל המרשימות והטובות ביותר שפועלות היום בארץ. עם גינת ירק מקסימה בכניסה למסעדה, שגם משתמשים בתוצרתה לחלק מהמנות בתפריט ונוף כפרי יפייפה. בבוקר המקום פועל כסוג של מאפייה ובית קפה בשיטת גראב אנד גו; מסתובבים בין מגשים של מאפים, כריכים וקינוחים (אל תוותרו על הרוגעלך והפחזניות), מזמינים קפה, אוספים מכל הבא ליד ומתיישבים באחד משפע השולחנות בחוץ.
בערב כבר מדובר במסעדת שף לכל דבר ועניין, עם אג'נדה קולינרית של חיבור לחומרי הגלם, לספקים מקומיים, אוכל עונתי ומטבח מקורי שמשתנה כל הזמן. וכן, הרצון של השפים גדי בור ויוני דנון, שעבדו בעבר אצל השף מאיר אדוני, הוא לא להתפשר על כלום. זה אומר שבניגוד למסעדה כפרית משוחררת, מדובר במסעדה מהוקצעת לחלוטין, לא זולה כלל ואפילו יקרה במונחי אזור עמק חפר. אבל כזאת שגם מספקת תמורה למחיר בהיבט חומרי הגלם המצוינים והחוויה הכוללת.
את הארוחה כאן חובה להתחיל עם אחד מהלחמים שאופים במקום. מבחינתי, לחם האש פה הוא תמיד התשובה הנכונה לפתיחת שולחן. מדובר בתענוג פחמימתי ממכר. לא פחות מזה. הלחם, בעל הנראות המחוספסת, שחום וחרוך בחלקו החיצוני, אך מהביל ואוורירי מבפנים. מהלחמים הכי טובים שאפשר למצוא היום במסעדות ארצנו. הוא מוגש עם סוג של מסבחה עם קרם פרש עיזים שאפשר לנגב עם הלחם או לאכול לבד במזלג.
באופן כללי, הבצקים כאן יוצאים מגדר הרגיל והם משולבים גם במנות עצמן. למשל בווריאציה של המסעדה על פאן קון טומאט (75 שקלים). בספרד מדובר בסוג של לחם קלוי עם שום ועגבניות, ובנומי הפרידו בין הלחם לעגבניות ויצרו מנה של לחם צלוי במילוי של איולי עם אנשובי שמנמן מעל, לצד עגבניית מרמנד - עגבנייה מרוכזת טעם, שהייתה נפוצה במיוחד בארץ בשנות השמונים ומבוססת על זרעי מורשת. כאן היא מוגשת ירוקה, בגרסתה החמצמצה הלא בשלה, בתחמיץ שרי. את העגבניות החמוצות בשרי מניחים מעל הלחם, טובלים ב"מיץ הסלט" והתוצאה - שילוב בין החמיצות של העגבניות והשרי, המליחות של האנשובי והשומניות של האיולי - היא פאן קון טומאט חכם של ארץ ישראל.
כפי שוודאי הבנתם מהדגש על סוג העגבניות, בנומי חושבים לעומק על פירות וירקות ועל הדרך להוציא מהם את הטוב ביותר. זה בא לידי ביטוי בשתי מנות שאכלנו כאן בארוחה האחרונה ביתר שאת: שעועית אורגנית צבעונית – צהובה וירוקה (52 שקלים) וצלעות תירס (72 שקלים). צלעות תירס זאת לכאורה מנה שיצאה מכל החורים במסעדות ישראל בשנתיים האחרונות. כאן היא הייתה הרבה דברים - אבל ממש לא משעממת. קלחי התירס היו מתוקים ועסיסיים, הם נצלו בצורה מיטבית שהחמיאה למתיקות התירס ומעליהם פוזרה שפע גבינת צ'דר מיושנת עזת טעם. לצד הקלחים הוגש מטבל מעט חריף מבוסס פלפל הבנרו וליים חמצמץ שאפשר לגוון איתו כל ביס. אם היו עוד 20 צלעות תירס כאלה בצלחת כל השותפים לשולחן היו עטים גם עליהם בלי לחשוב פעמיים.
גם מנת השעועית, שעל הנייר אין בה שום דבר מעניין וגם לא מסעיר, התבררה כמנת ירקות משובחת. השעועית נצלתה היטב בפחמים והוגשה עם שמן זית עשבוני רענן ויוזו קושו (מחית עתירת טעם, מבוססת קליפות יוזו מותססות עם פלפל חריף). השילוב של צליית השעועית עם טעמי ההדר הוציאה את הטוב ביותר מהירק הזה. היא הפכה אותו ממנת תוספת שנוטים להתעלם ממנה למנת ירקות לגיטימית ומהנה.
המשכנו עם סשימי טונה אלבקור (93 שקלים) בפונזו שומר בר עם פינגר ליים וצ'ילי תאילנדי מותסס. מנת קיץ מהנה שהוציאה מחברינו לשולחן גניחות הנאה. הרוטב היה עשיר ומרוכז אבל לא האפיל על הדג אלא החמיא לו ושמר על רעננות. את שאריות הרוטב אפשר היה להמשיך ולאכול בכף אם זה לא היה קצת מביך. אותו הדבר נכון לגבי מנת קרעפלך במילוי עוף צלוי ושומן טלה, ברוטב יוגורט עזים ושמן שאטה (64 שקלים). מי שנרתע מטעמי גבינות העיזים ימצא לא מעט מנות בנומי בעייתיות, כי השימוש פה במוצרי עיזים דומיננטי למדי. אבל מי שנהנה מגבינות העיזים ייהנה מאוד ממנה כמו הקרעפלך. הבצק עצמו עדין וטוב והמילוי מצוין, אבל דווקא השילוב עם הרוטב עז החמיצות הוא שהקפיץ את הקרעפלך הזה כמה רמות למעלה - העוף הצלוי שמקבל את תוספת הטעמים של היוגורט החמצמץ, קצת כמו שישברק שפוגש שדרוג של קרעפלך פולני. מנת דגל ייחודית ששווה לנסות.
עוד אחת ממנות הדגל פה היא כריך קלמרי (59 שקלים) – מנה שמוגשת מימיו הראשונים של המקום. לחמניית חלב אוורירית ורכה במילוי של קלמרי פריך עם איולי דאשי. מדובר בכריך קטן וממזרי עם קלמרי מטוגנים בציפוי תבלינים שהופכים אותו לממכר קצת כמו חטיף ביסלי (סליחה מראש על ההשוואה). הטיגון הותיר את הקלמרי של נומי קלילים ופריכים מאוד, לא שומניים כלל, לצד ויניגרט פלפל שיפקה שאפשר לטבול בו את הלחמנייה בין ביס לביס. מנה שכיף לזלול ליד בירה קרה בקיץ.
המשכנו לעוד 2 מנות עיקריות, סורפסינה (89 שקלים) - פסטת "הפתעות קטנות" שנראית כמו ווריאציה על רביולי קטנטן עם פנצ'טה, שפע פיקורינו ופלפל שחור ושיפוד בשר וואסיו מהגריל (148 שקלים) עם קרמל עגבניות ומרווה שרופה שמוגש לצד מח עצם. הפסטה הייתה מצוינת. לא היה בה שום דבר נועז אבל היא בוצעה לעילא ולעילא, עם פנצ'טה שנתנה קיק של אוממי לצלחת הפסטה הבשרנית שנעשית במקום עם פלפל שחור במידה ופיקורינו שאיחדה את הכל.
כשזה נוגע למנת הבשר- על פי רוב, המחיר (148 שקלים), בשילוב עם התוצאה - בשר ישראלי שלרוב לא עומד ברף איכותי במיוחד ביחס לעולם, יוצרים שילוב מאוד מרתיע. אבל מנת הבשר כאן הייתה כל כך טובה שהיא ללא צל של ספק הייתה שווה את הכסף. אם כבר לשלם, אז על בשר כזה, שמוגש לצד מח עצם נדיב, אותו הומלץ לנו למרוח על הנתח והתוצאה הייתה עונג מתמשך. מטבל העגבניות, שבתפריט הוגדר כקרמל והוגש לצד הנתח היה פחות מרשים ובשורה התחתונה הבשר כלל לא נזקק לו כי היה כל כך טעים ועשוי כה נכון, שאין לו צורך בתוספות טעם חיצוניות. טוב היה אם הייתה מצורפת גם תוספת כלשהי לחגיגת הבשר, כך שאפשר היה ליהנות ממנה שלמה יותר, בוודאי שבמחיר כזה.
לקינוח מגישים כאן את אחת ממנות הטירמיסו (52 שקלים) הטובות ביותר שאפשר למצוא בארץ. לא מתוקה יתר על המידה, קרמית, עשירה, עם מגע מריר נעים מהקפה. במבט ראשון אחרי ארוחה כזאת צלחת הטירמיסו נראתה נדיבה במיוחד, כאילו לא נצליח להתגבר עליה. איכשהו, הקלילות של הקינוח הזה, ואיזון הטעמים הנהדר שבו, גרמה לכך שהצלחת התרוקנה במהירות אדירה. קיבלנו גם קינוח שוקולד מתוק מלוח בשלושה מרקמים עם מוס שוקולד וסביבו תוספות פריכות (62 שקלים). קינוח השוקולד היה טוב כלשעצמו, עם מליחות ופריכות מהנה שאיזנו את מתיקות המוס. אבל וואלה, הטירמיסו לוקח פה תמיד. אז אם הולכים רק על קינוח אחד, שיהיה זה.
אחת הטרוניות הרווחות ביותר בנומי מאז יום הפתיחה שלה נוגעת לתמחור. היא חוזרת בביקורות אוכל ובתגובות ברשת, והיא גם מוצדקת. יקר פה, בדיוק כמו במרבית המסעדות באותה הרמה בתל אביב, שמגישותן מנות ראשונות סובבות סביב 70-80 שקלים לצלחת ומנות בשר או דגים עיקריות יכולות להאמיר בהן לכ-150 שקלים. ועדיין, כחוויה כוללת במסעדה, מדובר באחת החוויות הטובות ביותר שאפשר למצוא כיום בישראל, עם אוכל מצוין שרק הולך ומשתפר כל הזמן, חומרי גלם נהדרים ואווירה כפרית עם תחושת מרחבים ונינוחות שאי אפשר למצוא בלב העיר. לראות את העבודה שנעשית פה על ידי 2 שפים מוכשרים וחדורי מטרה, שהופכים את כפר מונש בעמק חפר לנקודת משיכה לפודיז מכל הארץ, ממלא גאווה. יש עוד נקודות שאפשר לשפר, והמחיר גורם לכך שזה לא מקום יום יומי, אבל אם מחפשים מיקום כפרי וייחודי עם אוכל נהדר, לא יומרני אבל מאוד אינטליגנטי לחגוג בו אירוע מיוחד בקרב חברים או משפחה - נומי היא ללא ספק הכתובת.
נומי. דרך הפרחים 1, כפר מונש. טלפון: 09-7740635