רומנטיקה יכולה להיות מסוכנת. היא עלולה לעוור אותך ולערפל את חושייך. רומנטיקה הופכת שחור ללבן ולבן לשחור. היא מורידה אנשים מהפסים. במקרים רבים, ראייה רומנטית היא מתכון לאסון. השבוע חטאתי ברומנטיקה, ונענשתי על כך באופן חמור. למדתי את הלקח שלי. אני מפסיק להיות רומנטי. אהפוך לציניקן מריר וחשדן. כמו כל מבקרי האוכל.
לכאורה, הכל היה אמור להיות מושלם. מסעדה בשם רשטא בעין רפא, בדרך לירושלים. היא נחבאת בתוך הסמטאות, בתוך רחוב קטן שממנו יורד שביל עפר שמסתיים במעין בקתת עץ חמימה שבמרכזה טאבון בוער. אבל לא טאבון היי-טקי כמו במסעדות בתל אביב. טאבון כמו פעם. אתה אומר לעצמך – טוב, מסעדה כזאת לא יכולה להיות גרועה. היא נראית כמו אבטיפוס של המסעדות הערביות (פלסטיניות!) הנסתרות שמשלבות חדוות גילוי עם פודיזם הרפתקני, אבל לא הרפקתני מדי. ואם לומר את האמת, אתה גם נגוע ב-White Guilt. אדם לבן, יהודי, שמאלני, מגיע למסעדה ערבית. הוא נושא על כתפיו את המשא התרבותי והפוליטי של הקבוצה האתנית שאליה הוא משתייך. הוא מרגיש אשם. הוא חש מחויבות כמעט מוסרית לאהוב את המסעדה שאליה נכנס, מתוך איזה רצון לפצות על חטאיו וחטאי אבותיו וחבריו וקרובי משפחתו. כמעט ואי אפשר להתחמק מהפנטזיה האוריינטליסטית (וגם הפנטזיה יודעת שמפנטזים עליה. היא מתנהגת בהתאם. וזה חלק מהבעיה). נוצר כאן שילוב נפיץ – רגש אשמה, אוריינטליזם חסר בושה, משיכה פתטית לאותנטיוּת ורומנטיקה זולה. איך אפשר לצאת מזה בחיים?
זה התחיל בסלטים. במסעדות ערביות, הסלטים הם המראה אל תוך הנפש הקולינרית. אם הם לא טובים, שום דבר כבר לא יהיה טוב. והסלטים היו נוראיים. בתפריט כתוב שמדובר ב"ארבעה טאפאסים מהמבחר היומי" (50 שקלים) שמוגשים עם לחם הבית שאפוי באותו טאבון רומנטי. המלצרית אמרה באדישות שמדובר בחומוס, פול ועוד סלט של "משהו עגבניות". אל השולחן הוגשו ארבעה צלוחיות זעירות עם לחם קשה ואפוי יתר על המידה. לא היה שם חומוס ולא פול וה"משהו עגבניות" התגלה כסלט חריף של עגבניות מבושלות. לצדו קיבלנו סלט קישואים תפל, תבשיל מנגולד תפל עוד יותר, צזיקי מימי ונטול טעם, ולבנה סבירה, שבאותה מידה יכולה להיות לבנה תעשייתית מהמכולת. זו הייתה הקדמה עגומה לארוחה עגומה עוד יותר.
לראשונות לקחנו סלט ירוק עם ג'יבנה ודבלים (45 שקלים) שהיה מורכב מעלי חסה עייפים, עגבניות שרי מהסופרמרקט, דבלים מתוקות, ג'יבנה מלוחה ורוטב של חרדל בר ודבש שהיה דומה באופן חשוד מאוד לרוטב ויניגרט של בתי קפה תל אביביים. וזה אכן היה סלט תל אביבי להחריד בתחפושת בלאדית. עד כמה שעגבניות שרי יכולות להיות בלאדיות.
הזמנו גם סמבוסק חלקי פנים (50 שקלים) וקראס (30 שקלים) - מאפה של מנגולד, שום ובצל שלא נאפה כהלכה. חלקו העליון היה פריך וחלקו הפנימי – עשוי בצק נא. בתוך שני מאפי הסמבוסק הסתתרו כבדים יבשים ואפורים. מישהו שם לא יודע איך משתמשים בטאבון. אולי היו צריכים לאפות את המאפים בטוסטר אובן.
לעיקריות לקחנו קבב דגים (70 שקלים) שהיה בלתי אכיל. שלוש הקציצות שחו בתוך רוטב עגבניות נטול טעם, כמו רוטב של פסטה שמגישים לתינוקות בני שנתיים. תערובת הקציצות הורכבה לדעתי מ-70% לחם ו-30% דג לא מזוהה. הן התפוררו לתוך הרוטב. לצד זה, הגישו לנו צלחת עם פריקי, שטעמו הזכיר לי מנה של אורז עם ירקות שנשכחה במקרר על ידי סטודנט חולמני, וחוממה במיקרו אחרי שבוע. זה היה נראה כמו זירת רצח מחרידה. הקורבן: קבב דגים. העונש: מוות.
פוכארה (110 שקלים) היא מנת קדירה: נתחי בקר, תפוחי אדמה, גזר ובמיה שנאפו בסיר חרס, שנעטף בבצק. לכאורה, מה כבר אפשר לפשל במנה כזאת? אבל חלק מהירקות לא נאפו כראוי והיו קשים, חלקם נאפו יתר על המידה, הבצק היה נא ובלתי אכיל (הקונספט במנות מהסוג הזה שהבצק אמור לספוג את טעמי התבשיל). חלק מנתחי הבשר היו סיביים. ומעל לכל התערובת המוזרה הזאת, ריחף ענן של תבלין בהרט שנוכחותו הדומיננטית הפכה למעין פצצת סירחון בלתי אפשרית. אם מדברים על רומנטיקה, אז אחד מהיתרונות הידועים של המטבח הפלסטיני הוא היכולת לתבל בחוזקה, אך לא באגרסיביות. ברשטא הפכו את היתרונות לחסרונות נוראיים.
לקינוח לקחנו כנאפה (25 שקלים). כאן נשברו כל השיאים – זו הייתה כנאפה סולת, שהייתה אמורה לאוורר את הקונספט השגרתי של כנאפה עם אטריות קדאיף. אבל הסולת הייתה ספוגה בשמן, גבינת העיזים הרגישה כמו גבינה ששמים בבייגל טוסט, והדבר הכי מוזר – לכנאפה היה טעם של ממרח נוטלה. כל יושבי השולחן נשבעו שהם טועמים נוטלה. האם ברשטא המציאו כנאפה בטעם נוטלה? גם זה סוג של גאונות. או טמטום מוחלט. אתם תחליטו.
ירושלים של חצץ
חזרנו לרשטא אחרי שבוע, והפעם כל הרומנטיקה התפוגגה. וגם הפנטזיות האוריינטליסטיות נעלמו כלא היו. באנו בתור שמאלנים מפוכחים לגמרי, בלי ציפיות וטוב שכך. הזמנו שוב את ערכת הסלטים (50 שקלים). הם, שוב, היו עייפים, לא מתובלים, נטולי טעם וריח. החמוצים היו תוססים ובלתי אכילים. הלחם היה הפעם חמים וטעים. המלצרית – זו שתיארה בפעם הקודמת את אחד הסלטים בתור "משהו עגבניות" – הצביעה על סלט טחינה וחצילים וטענה שמדובר בסלט פול. כנראה שיש לה דמיון פרוע.
גם הקראס (30 שקלים), אותו מאפה מנגולד מהארוחה הראשונה, היה מתחת לכל ביקורת. איפה הוא ואיפה מאפים דומים כגון פאטייר, שבצקם דקיק והמילוי שלהם נוכח במלוא תפארתו המתובלנת והעשבונית. כאן קיבלנו שני משולשים שהבצק העבה שלהם הזכיר סופגנייה יבשה. מילוי המנגולד כמעט ולא היה קיים, ונוספו לו גרגירי חומוס חוליים ולא מבושלים. לצד צמד משולשי הבצק הכושלים, עגבניות השרי עשו קאמבק, כשהוגשו בתוך סלט קטן ולא טרי. רשטא מציגה את עצמה בדפי היחצנות בתור מסעדה "פלאחית" שיש לה "חיבור עמוק לאדמה המקומית" והשף "מקפיד להשתמש בתוצרת מקומית היישר מהשדות החקלאיים אשר מקיפים את המסעדה". כנראה שעגבניות שרי מהסופרמרקט המקומי נופלות בקטגוריה של "פלאחיות". שימוש כל כך מניפולטיבי ושגוי במילה "מקומי" לא ראיתי מזה הרבה זמן.
לעיקריות הזמנו את קבב הדגים (70 שקלים) שהיה, גם הפעם, בלתי אכיל. שלוש קציצות דגים מתפוררות שהורכבו ברובן מלחם, והיה להן טעם לוואי לא נעים של דג לא טרי (לברק, במקרה הזה). הן שחו בתוך רוטב עגבניות מימי ותפל. כנראה שברשטא מתעקשים להפוך את הרטבים המימיים והתפלים לסימן המסחרי שלהם, כי גם מנה של סינייה קציצות טלה (80 שקלים) שחתה בתוך שלולית עכורה של מי עגבניות שבתוכה חצילים וקישואים סמרטוטיים. קציצות הטלה ממש לא היו עשויות מבשר טלה, כפי שנכתב בתפריט, אלא מבשר בקר טחון. הקציצות היו דחוסות וקשות, כמו קציצות שמוגשות על גבי תחתית ארטישוק באיזה אולם בר מצווה מהאייטיז.
לקינוח, לקחנו כנאפה (25 שקלים). הפעם היא לא כללה נוטלה. זה הדבר הכי טוב שאני יכול להגיד עליה.
נסענו לרשטא כדי למצוא את הדבר הבא בתחום המסעדות הפלסטיניות, וחשבנו שהנה, בין יערות ירושלים, מצאנו פנינה אמיתית. אבל הפנינה התגלתה כחצץ. האם נפלנו במלכודת תיירים בנוסח המסעדות של אבו גוש ששוכנת מעבר לכביש? עושה רושם שכן, אבל אנחנו יכולים להאשים רק את עצמנו. יותר משניצלו את הפנטזיות שלנו, אנחנו ניצלנו את המפונטזים. זוהי נקמתה של הפנטזיה. יום הדין של המסעדות הפלסטיניות, שהביאו לנו אותה בהפוכה. התשוקה לאותנטי הפכה לעגבניית שרי. אנחנו אנשים לבנים, שמאלנים, אוריינטליסטים ורומנטיקנים וכנראה שמדי פעם מגיע לנו עונש.
