זה לא טור פוליטי, מזה יש לנו די והותר. זה טור על אוכל. יותר נכון על המלצות אוכל. ועדיין, לפעמים הכל מתקשר. כמו שמחדלי 7 באוקטובר חשפו את המרחק הממשי בין משקל דעתן של נשים לבין מקבלי החלטות - שהם ברובם, ובכן, לא נשים. המשקל הזה הוא משקל נוצה; אם היו יותר נשים בעמדות מפתח, אין ספק שדעת הפקודות שלהן הייתה נשמעת ולא נתפסת כהיסטריה קלת דעת, ושדברים במדינה הזאת היו נראים אחרת. לא רק בתקופות מלחמה.
זה לא חדש שאין שפע נשים בהנהגה המקומית. גם בתחומים שאינם פוליטיקה, ודאי שלא במסעדנות. למעשה, יש רק אחת כזאת בענף האוכל בישראל וזאת רותי ברודו. אם מתבוננים באימפריית המסעדות המקומית שלה, מקבלים דוגמה טובה לאופן שבו דברים יכולים היו להיראות אם נשים היו מנהלות את העניינים. מסעדה יכולה להיות מיקרוקוסמוס לחברה. ואם המסעדות של רותי ברודו יהיו מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית - זאת תהיה חברה שבה הכל מתוקתק עד הפרט האחרון וכל דבר מלווה במחשבה לעומק. איזה חלום רחוק.
זאת מילה מרגיזה, אבל החוויה במקומות של ברודו היא לרוב באמת ובתמים הוליסטית: מהכלים שהם חלק ניכר מההנאה, דרך התפריט הממוקד והשירות המרענן בהיותו בקיא ולא חברי מדי, ועד האוכל הלא יומרני והמדויק, שכל אחד יכול למצוא בו משהו שמדבר אליו. היא גם עקבית, שזה קשה לא פחות, וברודו נלחמת עבור העקביות הזאת באובססיביות. בזכות זה אף אחד לא צריך שיגידו לו שהוא נמצא במקום חדש של רותי ברודו, גם אם הוא איכשהו נקלע לסיטואציה שלא במתכוון – מבינים לבד. וזה נדיר.
מקום של רותי
כדי להגיע לעמדה הייחודית הזאת ברודו הקריבה חלק ניכר מחייה האישיים. למעשה, חייה האישיים במהלך מרבית שנותיה במקצוע הסתכמו במסעדות שלה. אחרי שנים ארוכות של עבודה קשה היא הצליחה להתברג בעמדה שרק מעטים נמצאים בה בתחום המסעדנות הישראלית. והם כולם גברים. ברודו הצליחה להיות זאת ששמה הולך לפניה. אף אחד היום לא אומר אני הולך למסעדה החדשה של רותי ומתי (שותפה הדומיננטי יותר בתחילת דרכם ומי שעודנו חלק בקבוצת המסעדנות R2M), כולם כולל כולם אומרים – אני הולך למקום החדש של רותי ברודו.
כשמגיעים לעמדה כזאת, זה בא עם חובת הוכחה קשה בהרבה מזאת של רוב המסעדות בארץ. אנשים שומעים את השם ומגיעים עם ציפייה. לכן כשברודו פותחת מקום היא חייבת לעבוד יותר קשה כדי להוכיח את עצמה. בטח במיקום מרכזי כמו שדרות רוטשילד, שם נפתח הבראסרי החדש של הקבוצה, בתוך מלון היוקרה 48R. מסעדת השף כאן סגורה בינתיים, אבל רוטשילד 48, מסעדה שהיא סוג של הכלאה בין הקופי בר שנסגרה לאחרונה לבראסרי האיקונית, נפתחה כמה ימים לפני תחילת המלחמה. למרות כל הקלפים שהיו לרעתה מבחינת תזמון (האווירה במדינה וצוות עובדים שחלקו גויס), היא הפכה במהירות לאחד המקומות המבוקשים של התקופה.
בעוד הקופי בר, מוסד שפעל עשורים, לא היה צריך להוכיח את עצמו לאף אחד אלא רק להצליח לעמוד שוב ושוב במבחן הזמן, רוטשילד 48 היא משחק אחר לגמרי. ההפך מהנונשלנטיות ארוכת השנים של הקופי בר. המסעדה מבריקה מהתחדשות, מעוצבת בהרבה פומפוזיות ומרגישה לפחות בינתיים כמו המקום של כל המי ומי. היה יכול להיות בכל המאמץ הזה משהו מעייף, אם זה לא היה מבוצע כל כך טוב. כבר כשנכנסים מרגישים שנעטפים בסטייל. המסעדה יפהפייה והאווירה בה משגרת היישר ללונדון, רק בלי ההפגנות והטיסה המייבשת. במרכז החלל בר שקוע מרשים שאי אפשר להתיק ממנו את המבט. מעבר לחן האסתטי, הוא גם הופך את קונספט הבר בכללותו להרבה יותר נוח. כל היושבים סביבו יושבים בכיסאות רגילים, ונהנים מחוויית הבר בלי לשבור את הגב. למה לעזאזל אף אחד לא עשה את זה קודם?
ועכשיו לאוכל
מי שמכיר את התפריט של הקופי בר יגלה ברוטשילד 48 הרבה מאוד מהלהיטים שלו - כמו סלט קיסר, המבורגר ביין ועוגת הגבינה המיתולוגית. לצד אלה יש גם מנות חדשות. אנחנו הגענו הנה בשעות הצהריים לארוחה העסקית שכוללת מנה עיקרית ולצידה פתיחים שמוגשים למרכז השולחן במחיר העיקרית. פתיחים של עסקית יכולים להיות דיל משעמם למדי. לא כך הדבר פה. היינו 3 סועדים וקיבלנו לחם איטלקי מהטאבון, פלפל חריף, זיתים ירוקים נחמדים, מסבחה טובה, סלסה של ירוקים עם שקדים, סלט מלפפון ושומר, סלט פנצנלה קטן, סמוסה הודית וקרפצ'יו פילה בקר.
השולחן היה צבעוני והלחם הטעים מולא שוב אחרי שנזלל, שזה עניין נדיר אצלנו. אך לא כל הפתיחים הציבו את אותו הרף. הקרפצ'יו היה קלאסי ומבוצע מצוין, במרקם בשרני מעולה ולא דקיק מדי. שני הסלטים היו יכולים ליהנות מתיבול עז יותר. כך גם הסמוסה, שהייתה פריכה אבל קצת מפוספסת מבחינת עוצמת הטעמים שהמטבח ההודי יכול וצריך להגיע אליו. מלבד העיקריות הזמנו מהתפריט גם מנה ראשונה של סלט קיסר, שהוכיחה שוב שמדובר באחד מסלטי הקיסר הטובים ביותר שמוגשים בישראל, וזה לא דבר של מה בכך.
הסלט כאן מוגש כסירות של לבבות חסה פריכים ולא חסה חתוכה ומדכאת - כך צריך לאכול קיסר. זה אומנם מלכלך אבל מהנה הרבה יותר. בכלל, מי שנוגע בחסה עם סכין צריך לשאול את עצמו הרבה שאלות. הסירות צופו ברוטב קיסר מצוין בכמות מדויקת, עתיר אנשובי וקרמי במידה, עם שפע פרמזן מעל וקרוטונים פריכים. סלט שהוא פתיח מושלם לארוחה. קיבלנו באדיבות המקום גם קרפצ'יו אינטיאס עם זרעי עגבנייה ופיסטוקים קלויים שהיה טוב מאוד אף הוא ואין יותר מדי מה להרחיב על אודותיו. דג טרי, מעט חמיצות עגבנייה ופריכות ושומניות נעימה של הפיסטוקים - מנת פתיחה לא מסעירה אך עדינה וטובה לסוגה.
העיקריות כללו שתי מנות שלא כדאי לפספס ואחת שבהחלט אפשר. המנה הטובה ביותר בארוחה ללא צל של ספק הגיעה מהמטבח ההודי: שיפוד צ'יקן טיקה במה שמגדירים אותו כאן קארי מלזי עם אורז לבן ופרחי כרובית. השיפוד הזה היה משגע. כן, בסך הכל שיפוד עוף, אבל ממש לא מה שאתם מדמיינים לעצמכם כשאתם מדברים על שיפוד עוף משעמם. זה היה עוף שנחרך מבחוץ, קיבל טעמי גריל ושמר על מרקם עסיסי ורך כל כך מבפנים עד שקשה להאמין שעוף יכול להיות כל כך טעים. השיפוד טופל בצורה נטולת פגמים ויצר את אחת ממנות העוף הטובות ביותר שיצא לי להיתקל בהן תקופה ארוכה.
עוד מנה טובה הייתה שניצל של מוסר ים שהוגש על תפוחי אדמה עם סלט כרוב טרי ורוטב טרטר. וריאציה מסוימת על פיש אנד צ'יפס, אבל אחת שמבוצעת היטב. אנחנו אומנם אומה חובבת שניצלים, אבל כמעט אי אפשר למצוא במסעדות בארץ שניצל דג, וכשכן, הוא לרוב יבשושי ומאוד לא מזמין. ברוטשילד 48 יצרו שניצל דג עבה עם ציפוי פריך ופנים שהצליח לשמור על לחות הדג וזה לא פשוט. לצד השניצל הוגש רוטב טרטר מצוין שמחמיא מאוד למנה. יחד עם תפוחי אדמה דרוסים וסלט הכרוב הפריך שהוגש כמעט חף מתיבול ומוריד רגשות אשם, זאת הייתה צלחת צהריים משמחת במיוחד.
המנה היחידה שלא הצליחה לקלוע הייתה חביבה אף היא, אך החווירה לצד חברותיה. זאת הייתה מנת קבב דגים על קרם עגבניות שרופות עם ירקות צרובים. בסך הכל מדובר במנת בראסרי טובה והקבבים עצמם היו עשירים בעשבים ועשויים היטב. אלא שמשהו בצלחת הזאת היה מעט אנמי לעומת השניצל והצ'יקן טיקה. קרם העגבניות לא הצליח להוציא מהן את המיטב ופשלה טכנית של חול שלא נשטף מספיק טוב מהירקות הירוקים העיבה על כל הצלחת. זאת תקלה קטנה, אך מבאסת מאוד. לא נורא, לא הכל יכול להיות מושלם.
בניגוד למלון היוקרתי, שחדר בו עולה אלפי שקלים, המחירים ברוטשילד 48 סבירים בהחלט - סביב 90 שקלים לעיקרית, שבמסגרת העסקית מגיעה עם פתיחים. מדובר בפחות מ-100 שקל לסועד לעסקית מעולה באווירה של הרבה יותר. אם מוסיפים לכך מנה ראשונה מהתפריט, קינוח או כוס יין המחיר מאמיר – ועדיין אינו מרקיע שחקים, בטח לנוכח המיקום בלב שדרות רוטשילד, והעובדה שמדובר באחת המסעדות הכי מדויקות שאפשר למצוא כאן. סיימנו את הארוחה עם קפה טוב שהוגש בכוסות פורצלן לבן יפהפיות שעושות חשק לקחת אותן הביתה, קינוח אלגנטי של קרם פיסטוק עם תותים טריים ורצון עז לשוב הנה בהקדם, בתקווה שהכל יישאר פה בדיוק אותו הדבר. בשביל זה יש לנו את רותי ברודו.
רוטשילד 48, תל אביב. טלפון: 03-5560011. שעות פעילות: שני-חמישי 12:00-22:00, שישי 16:00-22:00. לא כשר