אחרי הארוחה הטראומטית בשבוע שעבר, הרגשתי שאני צריך להתנקות. נזקקתי לפסק זמן קצרצר מהמרדף הבלתי פוסק אחר מסעדות חדשות שמבטיחות ולא מקיימות ועושות רעש וצלצולים ומייחצנות את עצמן באיזו חוצפה שלא תיאמן. באמת שאין כוח יותר לכל הדאווינים שמסתירים מאחוריהם הבל הבלים ושום כלום. די, כמה אפשר?
אז אמרתי לעצמי – רגע, איך זה יכול להיות שעוד לא ביקרתי בפסקדו באשדוד? נראה לי שהגיע הזמן. הרי זו מסעדה שרבים נשבעים בשמה, וטוענים טענות מרחיקות לכת ואומרים שהיא כזאת וכזאת וכזאת. היא אמורה להיות מסעדה לעניין. אחת שלא מחפפת ומתחפפת. לא עוד מסעדה תל אביבית שקושרת לעצמה כתרים בזמן שחבל תלייה משתלשל מצווארה. הייתי חייב לנסוע לשם כדי לנקות את הראש מכל בלבולי המוח הקולינריים שסתמו לי ת'מוח. נהייתה לי טפשת מסעדות.
פסקדו היא כל מה שאומרים עליה. לפעמים לא צריך להתחכם. יש קונצנזוס שהוא מוצדק. האם במצב העניינים הנוכחי, זו מסעדת הדגים הטובה בארץ? בהחלט יכול להיות, למה לא. לא הייתי מתבייש לתת לה כמה שיותר סופרלטיבים. פסקדו היא מסעדה נהדרת מסיבה מאוד פשוטה. זה לא משהו מיסטי. היא עושה את המיטב מהדגים שמגישים כולם. בידיים שלה, מוסר ואינטיאס הופכים לשירי הלל לדגי הגידול התעשייתי ובריכות המים המלוחים. אני כבר פחות או יותר התייאשתי מההיצע הקטסטרופלי של ענף הדגה הקורס, אבל בפסקדו יודעים לקנות דגים ויודעים איך לטפל בהם כך שייצא מהם המקסימום האפשרי. זו אמנות של דלות.
ובראש ובראשונה, מדובר במסעדה נעימה להפליא. המלצריות הן לא חברמניות חלולות שמעל לראשן מתעופפים סימני שאלה. הן אדיבות וידעניות ומסבירות מה, מי ומו, ובאיזה משקל ומאיפה הגיע. המסעדה עצמה לא גייסה גדוד של מעצבים כדי לשוות לעצמה מראה סקסי ועדכני. היא נראית סבבה מבלי להתאמץ. זו לא מסעדה "פריפריאלית" ואין סלטים חופשיים, כפי שניתן לחשוב בהתנשאות טיפוסית. זו מסעדה-מסעדה. הקהל ממלא אותה גם בתחילת השבוע וגם באמצעו. יש המון חובשי כיפה כי המסעדה כשרה, והאווירה היא של המולה אנרגטית ושוקקת חיים. זה לא טררם מעצבן של ברי-אוכל או מסעדות נייט-לייף עדכניות. זה הצליל של אנשים נהנים.
התחלנו עם סשימי קליפורניה (56 שקלים) – נתחים של אינטיאס שמוגשים עם קוביות של בצל ירוק, סלרי, אבוקדו ופלפלים חריפים קצוצים. הדג היה בסיידר. השימוש בפלפלים חריפים ירוקים, יחזור על עצמו גם במנות אחרות, וזה טוב. נוהגים, ובצדק, להלל חומרי גלם מקומיים. מה יותר מקומי מפלפל ירוק חריף ועממי?
"סייגון" (15 שקלים) היא מנת ביס מטופשת מהסוג שמאפיין מסעדות תל אביביות שעפות על עצמן – עלה חסה ובתוכו קוביות טונה קצוצה, נחותה, אפופה ביותר מדי רוטב סויה, פירורי פאנקו ופלפלים חריפים. תייגו תחת ערך: סתם שטויות.
לעומת זאת, "קוביות מונג'ק" (66 שקלים) היא מנה שהיא ההיפך הגמור משטויות: דג בס (נו, סתם דג בריכה) שהוקפץ במחבת לרגעים ספורים, ונותר עסיסי לחלוטין, התערבב לו עם בצל שהתקרמל עד לכדי מתיקות נסבלת, עם כמה עלעלי רוקט, מונח על גבי טחינה לא חמצמצה מדי ומתובל בזעתר יבש. זה מזכיר את התועבה שמגישים בתל אביב בתור "שווארמה דג", רק שבמקרה הזה – לא ניכר הצורך לקחת נתח דג לא טרי, לקצוץ אותו, לטגן אותו עד מוות, ולהגיש אותו בתור ברירת מחדל שנועדה להסוות טעמי לוואי. כאן זו מנה שעומדת בפני עצמה, ועומדת היטב.
לעיקריות לקחנו שתי מנות: "פסקדו פלנצ'ה" (110 שקלים) – היא מנה של נתחי בס צלוי בפסטו של פטרוזיליה, עם חתיכות מכובדות של פלפל חריף ועגבניות שרי. מנה ישירה שאי אפשר למצוא בה יותר ממה שהיא.
אבל העיקרית הבאמת מרהיבה הייתה המנה השניה: כנף אינטיאס (78 שקלים). תשמעו, ותשמעו טוב, זו הייתה אחת מהחוויות המענגות ביותר שחוויתי לאחרונה במסעדה בישראל: הכנף הזאת, של אינטיאס גדל מידות, מטוגנת בבלילה ובשמן עמוק. זה טיגון מושלם. הציפוי הוא דקיק ונטול שמן ומשוח בשכבה כמעט בלתי קיימת של טבסקו ירוק. תארו לעצמכם כנף עוף של קנטאקי פרייד צ'יקן, מבחינת התענוג הזול והמיידי, ועכשיו דמיינו לעצמכם את זה בנוסח של מטבח מוקפד ועילי. הכנף מוגשת על עצמותיה, וביניהן – בשר כהה, רוויי בטעם, עסיסי בטירוף. אני לא פיזיולוג של דגים, אבל אני מנחש שמכיוון שהכנף הזאת מתנועעת ללא הרף במים, הבשר שסביבה הופך רך ועשיר. וכל מה שנותר זה רק לנגוס בו ולמצוץ אותו וללקק אותו. זה נשמע גס? זה אכן גס!
לקינוח לקחנו מלבי (32 שקלים) עם גלידת פיסטוק ושיערות קדאיף. הכל פרווה. לא תשמעו אותי אומר מילה טובה על דברים מעין אלה.
עד אלייך
חזרנו לארוחה שנייה והאמת שהתגעגעתי בטירוף לכנף האינטיאס ולא יכולתי לחכות לנגוס בה ולמצוץ אותה וללקק אותה, אבל היא נעדרה מתפריט הספיישלים. נאלצתי להסתפק בכנף מוסר (32 שקלים), קטנה יותר, אבל לא פחות מענגת. הכנפיים האלה שוות נסיעה מיוחדת מתל אביב. אפילו מאילת.
הזמנו שוב את מנת "קוביות מונג'ק" (66 שקלים), וגם הפעם – קוביות דג על טחינה, אבל לא טחינה אגרסיבית או חמצמצה. טחינה חנפנית שמחמיאה לדג. גם דג אוהב לקבל מחמאות.
תפריט הספיישלים התהדר בפלמידה לבנה שעלתה ברשתות הדיג, ולכן הזמנו שתי מנות מצויינות של הדג השומני והשמנוני הזה: סשימי פלמידה (58 שקלים) שמוגש ברוטב סויה עם בצל ירוק ופלפל חריף, ואסקלופ פלמידה (77 שקלים) – נתחים של פלמידה בגריל, עם סלט של עגבניות, בצל ופלפל חריף, ועלי זעתר טריים ברוטב עגבניות מסוננות. האסקלופ הצטיין מכיוון שקיבל את טעמי העשן החזקים של פעולת הצלייה, שצרבה אותו לדרגה של מדיום-וול, כך ששמר על השומניות שלו. מנה פיצוץ.
נו, וזהו. כבר אמרתי את זה בהתחלה: מסעדת הדגים הטובה בישראל? כן, שיהיה. כן! כן? כן!
