אוקיי, אז האוכל הערבי, זה של המרחב המקומי, הפלסטיני, הגלילי, השאמי (סוריה ולבנון), על שלל מאכליו וסוגיו ותת ז'אנריו ורגישויותיו הפוליטיות, באמת שכבר הגיע לכל מקום וחדר את מעטה ההגנה היהודי ואת מחסומי הדעות הקדומות הקולינריות. מסעדות ערביות פלשו למרכז תל אביב, אפילו למלון בוטיק יוקרתי (מאייר ז"ל של אוסאמה דלאל); פרצו למרכז הכרמל בחיפה, מעוז האשכנזיוּת האולטימטיבית (רולא, שאחר כך עברה לנמל חיפה), נפתחו בקניון מסחרי (לונא בנצרת) ואפילו זכו לגרסה עילגת של שף סלב (מישהו זוכר את מקלובר של ניר צוק?). אוכל ערבי מככב בתוכניות הריאליטי-בישול ויהודים יודעים לגלגל על לשונם את המילים "פטאייר" ו"שושברק" כאילו שהיו גפילטע פיש ומטבוחה. זה לא שמחר יהיה כאן שלום אזורי, וגם לא הייתי מפנטז על התקרבות בין תרבותית דרך הפה והקיבה. שנאה וחשדנות הן עדיין המנה העיקרית שמונחת על השולחן. אין סיבה לאופטימיות מופלגת. אבל יש איזושהי תזוזה מינורית, יש התפתחות מחשבתית, יש פתיחות תרבותית מסוימת, שאולי תוביל למשהו גדול יותר ואולי לא. כנראה שלא (לפחות תיראו עצובים).
אז מה הצעד הבא? שכונת פלורנטין, אלא מה. השכונה המיתולוגית, המושמצת, המג'ויפת, שהיצע המסעדות בה נועד בעיקר לענות על צורכיהם של סטלנים (בורקס, פיצה, המבורגר). זה לא אזור שמחפשים בו אוכל טוב או מקורי, ואולי כך צריך להיות. ברגע שמגיעות מסעדות היוקרה, הג'נטריפיקציה השלימה את מהלכה. בינתיים פלורנטין עוד איכשהו מצליחה לעמוד בפרץ. גם זה זמני, כמובן. את הסטלנים עם הג'וינטים כבר מחליפים משקיעים זרים עם וייפורייזרים חדישים ודירות רפאים. ברגע שיגיעו הזומבים הידועים בכינוי "פודיז", זהו, הלך על השכונה.
ומכיוון שאנחנו מדברים על עניינים של זמן, אז באחד הרחובות הראשיים בפלורנטין, ראו איזה פלא, נפתחה מסעדה ערבית חדשה בשם זאכי. הצעד הבא, כאמור, בהתפשטותן של מסעדות ערביות אל מעוזים רחוקים. אני חייב להודות שהגעתי חשדן בריבוע. גם השם ה"אותנטי", הסחבקי, גם הכיתוב "Food, Love, Culture" שמופיע בכניסה, גם הכרזה הממוסגרת של פריד אל אטרש על הקיר, גם המלצרית הנינוחה מדי, שלא לומר אדישה, לבושה במכנסי דגמ"ח צהליים, לוקחת את הזמן שלה, בכיף שלה, בסבבה שלה, בוהה באייפון בזמן שהאוכל לא מגיע, לא תוך 10 דקות ולא תוך 20. מלצרית כזאת שעושה טובה ויכול להיות שמבחינתה גם זו תכונה "אותנטית", משוחקת היטב בהתאם לז'אנר של המסעדות הקטנות, המשוחררות והפרומות. הרי כולנו מככבים במחזה חיינו.
אבל אחרי חצי שעה של המתנה מורטת עצבים, צלחות קטנות מתחילות להגיע. חומוס, טחינה, סלט ירקות קצוץ, סחוג תימני ואלוהים ישמור, סלט כרוב במיונז. בשלב הזה היינו אמורים לקחת את הדברים שלנו ולברוח כל עוד נפשנו בנו. גם מלצרית אדישה וגם סלט כרוב במיונז? כמה אפשר להתעלל בנו? רגע, רגע, תהיו סבלניים. כי החומוס לא רע בכלל וגם הטחינה בסדר גמור והסלט טרי. ואז הגיעו המנות העיקריות. אני מבקש מכם שתדמיינו קומדיה רומנטית, כשהגיבור התייאש מלמצוא את אהבת חייו. הוא יושב מיואש בפארק ובדיוק מולו עוברת מי שתהפוך להיות אשתו. עכשיו, תתארו לעצמכם שלאישה הזאת קוראים מסחאן. כן, מסחאן (48 ש"ח). כרע של עוף, מושחם ונופל מהעצם, מונחת על גבי לאפה מקמח מלא שמכוסה בבצל מקורמל. צבעים חומים כהים, טעמים מתקתקים, עמוקים וסבלניים. איך אפשר שלא ליפול לרגליו של המסחאן הזה?
וכמו בכל קומדיה רומנטית, באתי חשדן ויצאתי מאוהב. זאכי, מתברר, היא לא עוד ניסיון כושל וכוזב להיות "אותנטי" בכוח, אלא שיתוף פעולה יהודי-ערבי בין הבעלים נגה שרוני ובילאל אלחלו. להגיד לכם שאני לא סאקר של סיפורים כאלה? אבל מעבר לרומנטיקה השמאלנית, זאכי היא פשוט מסעדה טובה, מהסוג שניתן לפגוש בגליל או בכפרים הערביים, ופתאום אתה נתקל בה ברחוב בפלורנטין ולא מאמין, פשוט לא מאמין.
מנה כמו מנקיש (35 ש"ח). מוכרת בדרך כלל בשם "פיתה עם זעתר". כאן, בצק דקיק ממולא בעלי זעתר וגבינת ברינזה, מטוגן על המחבת, מוגש כשמעליו חביתה עם בצל מטוגן ובצד לבנה נהדרת. הבצק סופג את כל השמן של החביתה, הטעם הארומטי של הזעתר, החמצמצות של הברינזה. זו מנה שאתה רוצה לאכול גם בבוקר, מדי בוקר, כל הבקרים כולם.
גם הקבב (48 ש"ח), או "הקבב של בילאל" כפי שקוראים לו שם, היה יוצא מן הכלל. ארבע קציצות שמנמנות, בשר קצוץ גס, מעט מעט נא, מתקתק, קינמוני, לא יותר מדי עשבי תיבול, אם בכלל, מוגש עם תפוחי אדמה בתנור, שחומים ופריכים. זה מסוג הקבבים שמאפיינים את צפונה של הארץ וטוב שהוא עשה את כל הדרך לתל אביב.
והמנה הנוספת, הדובדבן שבקצפת, זו שבאמת מדגישה את ההיגיון שבעצם קיומה של זאכי כמסעדה ערבית עממית, פשוטה, משביעה, נדיבה, ביתית, היא מנז'אף (60 ש"ח). בעיקרון היא מזכירה את המנסף, אני לא מספיק בקיא בערבית כדי להבין את ההבדלים הסמנטיים בין שתי המילים, אך מנסף היא מנה של בשר כבש מבושל ביוגורט ומוגש על אורז או בורגול, ומנז'אף, לעומת זאת, היא תענוג רב שכבתי: בתחתית הצלחת - קרעי פיתה מבושלים ביוגורט חם. אחר כך - אורז צהוב, עשיר בכורכום ושום. ולבסוף, למעלה למעלה - בשר בקר בבישול ארוך. כף אחת חוצה את כל השכבות, קצת מזה וקצת מזה וקצת מזה, והמילים "אוכל מנחם" פתאום נראות כמו אנדרסטייטמנט קלוש. זה לא "אוכל מנחם". אני לא צריך שינחמו אותי. זה אוכל מרומם באבוה-בוה.
לקינוח הזמנו כנאפה (20 ש"ח), שמתוארת בתפריט כ"הכי טעים שיש". היא לא הייתה הכי טעימה שיש, גם בגלל שימוש בצבע המאכל הכתום, אבל היא הייתה סבירה לחלוטין וחתמה ארוחה טובה מאוד, מספקת, בוודאי יותר טובה מכל מיני ארוחות שאכלתי בכל מיני מסעדות שלא סגורות על מה שיש להן להגיד ולא יודעות איך להגיד את זה. אומנם פלורנטין היא לא יעד קולינרי, אבל שווה לבקר בשכונה רק בשביל לאכול בזאכי. הנה, פנינה של ממש נמצאה בממלכת הסטלנים (לשעבר?).
>> בשבוע שעבר המבקר אכל בגאטו אזול
זאכי. ויטל 2, תל אביב