אם מסעדת קרייב הייתה נפתחת בתל אביב ולא בירושלים, כבר מזמן הייתם שומעים עליה בכל מקום. היה סביבה הייפ ודיבור וכל הברנז'ה, הבוהמה וההיפסטרים היו מגיעים אליה והיא הייתה מארחת די ג'ייז ומארגנת מסיבות והשקות ומה לא. כי קרייב קורצה מהחומר שתל אביבים אוהבים: מסעדה שמגישה אוכל שמתכתב עם אופנה אמריקאית עכשווית (הזרם המקסיקני-קוריאני שהתפרסם ברחובות החוף המערבי, כסטריט פוד טרנדי), באדפטציה ישראלית. סוג של מאורה עירונית, מהירה וכיפית. למעשה, יש כבר בתל אביב בדיוק מסעדה כזאת. קוראים לה דיאגו סאן. כתבתי עליה פעם בהתלהבות, ומאז היא הספיקה להתדרדר. ככה זה כשמתעסקים בנראות ולא במהות. ואולי גם זו תכונה תל אביבית, אבל אני לא רוצה להגיע למסקנה עד כדי כך מרחיקת לכת, כי זה פשוט לא נכון: אפשר להיות גם מגניב וגם עמוק. תראו את ביונסה.
אבל לירושלמים יש את הקטע שלהם כידוע. קרייב היא לא מסעדה תל אביבית, למרות הפוטנציאל שלה להיות כזאת. וטוב שכך. זו מסעדה כשרה, וזה כבר ביג דיל: להגיש אוכל שנע על הציר של אמריקה, מקסיקו וקוריאה, באופן שמכפיף אותו לעקרונות הדת היהודית – ובכן, זה חתיכת אתגר לא נורמלי. ובקרייב עומדים בו בהצלחה מסוימת, אם כי לא בהצלחה גדולה. הצלחה מינורית ומכובדת, בוודאי בהתחשב בכל המגבלות. בוא נגיד שכשאלוהים ברא את העולם, הוא לא לקח בחשבון שיהודים ירצו להכין ולאכול טאקוס. אז קרייב היא בהחלט הפתעה בסדר גודל תנ"כי. מצד שני, התנ"ך לא אמור לשמש כחוברת הפעלה כשמדובר באוכל מהסוג הזה. הוא בסך הכל עוד ספר.
המסעדה עצמה, כנהוג בימינו, היא פחות מסעדה ויותר מזנון מורחב, מזללה של המאה העשרים ואחת. הקהל מפתיע, בוודאי אם אתה מגיע מתל אביב או מכל מקום אחר בישראל - רובם ככולם אנגלו-סקסים חובשי כיפות, וגם הצוות דובר אנגלית כשפת אם. בהתחשב באקלים הפוליטי הנוכחי, ובעמדות הדומיננטיות שמביעים דתיים לאומיים, תהיתי ביני לבין עצמי מי מהסועדים תומך בחוק ההסדרה. אבל זה הוציא לי את התיאבון, אז הפסקתי לחשוב על זה והתחלתי לחשוב על דברים אחרים, טעימים יותר ומטרידים פחות.
הזמנו טאקו דג באחה (38 שקלים) – דג קוד בטמפורה, כנראה מוקפא ומופשר (המרקם שלו לא היה מהטריים והחסונים) שמוגש עם מיונז סריראצ'ה, צנונית ובצל כבושים (לא מספיק לטעמי) וסלט כרוב אסייתי, על צמד טורטיות תירס שמוכנות במקום. הטורטיות היו יבשות לחלוטין, על סף הבלתי אכילות, וזה, כמו שאומרים באמריקה – דיל ברייקר רציני מאוד. אלה היו טורטיות תת-תקניות להחריד.
סליידר טונקצו (48 שקלים) הוא איתות לטרנד חדש שמתפתח בארצנו, חובבת ההמבורגרים הענקיים במשקל של 200 גרם וצפונה: לחמניות קטנות, ממולאות בדברים קטנים. סליידרים זו הדרך של אלוהים – כן, שוב פעם הוא – להזהיר מפני חטא התאווה והגרגרנות. ובמקרה הזה, שתי קציצות קטנטנות של בקר טחון, מטוגנות בפנקו (מה שנקרא טונקצו, השניצל היפני, שבדרך כלל מורכב מחזיר), בתוך שתי לחמניות אווריריות וטריות, עם קטשופ וסויה, מלפפון וחציל כבוש. קטן ומצוין.
אחר כך הלכנו על שתי קלאסיקות אמריקאיות על-זמניות: סטריט דוג (43 שקלים) – נקניקיית בקר עם בייקון טלה (שוב הכשרות מרימה את ראשה), מיונז שומשום וממרח קימצ'י, וכריך רובן (63 שקלים) – חזה בקר כבוש ומעושן, פרוס לפרוסות, על לחם שיפון. עד כאן, הקלאסיוּת (שהיא יותר מאמריקאית, אלא במידה רבה גם יהודית לחלוטין). ומכאן – התוספת האסייתית בדמות הקימצ'י (מחמצים קוריאניים) ומיונז סריראצ'ה. וגם זה שחזה הבקר הוא כשר, בוא נאמר שזה לא הדבר הכי אמריקאי ובוודאי לא ניו יורקי שיש (הדלי'ז הצליחו לפעול במשך עשרות שנים בלי חותמת של הרבנות הראשית). יהודים בארה"ב הצליחו להישאר יהודים גם בלי שמירה על חוקי הכשרות, ולמרות שהבעלים והשף של קרייב הוא אמריקאי, הוא מעדיף את ההקצנה הישראלית על פני הנורמליות האמריקאית. נו, מילא. בכל אופן, שתי המנות היו סבירות. נקניקייה זו נקניקייה, וחזה הבקר לא סבל יותר מדי מהכשרות, מכיוון שתהליכי הכבישה והעישון מוסיפים לו טעמים שיכולים להסוות את ההתעללות שעבר בחסות הדת. כריך הרובן כלל גם גבינת מוצרלה טבעונית, השם ישמור, כחלק מברית הסגפנים שנכרתה בין הדתיים לבין הטבעונים. אני מתנגד באופן עקרוני לתחליפי מזון שלא מהטבע. לא אוכלים גבינה? לא צריך. אבל גבינה טבעונית זה חיקוי דהוי, נטול טעם וריח. ואגב, הקימצ'י שמגישים בקרייב, לא ראוי להיקרא קימצ'י, בוודאי לא כהלכתו. הוא לא חמוץ מספיק, לא חריף, לא ארומטי. מזכיר יותר חמוצים מרומניה פינת פולניה.
לאן נעלם החריף?
חזרנו לביקור שני. המקום היה מפוצץ עד אפס מקום, כמו בביקור הראשון. כולם דיברו אמריקאית עם כיפה על הראש. כנראה שקרייב עונה על צורך מאוד מסוים אצל קהל היעד שלה, וזה ניכר מאוד. יש תחושה שמחה באוויר, והלוואי שהשמחה הזאת היתה מיתרגמת גם לדאגה כנה לשלומם של לאומים אחרים, אבל הבטחתי לא לדבר על פוליטיקה, למרות שזה קשה, בירושלים, עם כל הדתיים הלאומיים. בתכל'ס, יכול להיות שישבו שם גם דתיים שמאלנים שאוהבים טאקוס, למה אני סתם מלכלך? אבל מה הסיכוי: גם דתי, גם שמאלני וגם חובב טאקוס? נשמע כמו מדע בדיוני.
האוכל, לעומת האווירה, קצת פחות מוצלח. הוא מפחד ללכת עד הסוף. אני לא יודע אם זו תכונה יהודית. כי גם יהודים למדו להכין אוכל טוב, ולמדו להעתיק את מה שהם אכלו מעבר לים. אבל בקרייב יש איזו חולשה בסיסית שאני לא יודע מהיכן היא נובעת. אולי מהכשרות, אולי מהיהדות (מה עם יהדות השרירים?), אולי מפחד שהקהל לא רגיל לטעמים החזקים של המטבח המקסיקני והקוריאני, מהחריפים שבמטבחי תבל. כל המנות שאכלנו היו בעלות טעם מתון עד חלש. למשל, סליידר של קריספי צ'יקן (48 שקלים). מעבר למחמאות על המידות הקטנות, והעוף שטוגן היטב, איפה מסתתר הטעם? רוטב ברביקיו מתקתק וסלט כרוב אסייתי זה לא מספיק. נדרשת כאן זרוע יותר חזקה ונטויה. גם טאקו של חזה בקר (41 שקלים) שמבושל בבישול ארוך, סבל מאותה הבעיה: טאקו צריך להיות חריף. נקודה, סוף פסוק. זה כל מה שמבקשים ממנו. אז נכון שהיתה נוכחות של רוטב צ'יפוטלה, אבל זה רוטב הצ'יפוטלה הכי אנמי שאכלתי בימי חיי. והטורטייה? שוב, יבשה כמו תחתית קרטון שמניחים מתחת לבקבוק בירה.
לצד זה, לקחנו טבעות בצל (26 שקלים) מצופות בטמפורה של אצות נורי ופנקו. הן היו כל כך פריכות, שכשנגסנו בהן, שמעו את ההתפצחויות וההתפוצצויות עד לתל אביב.
גם קערה של סטייק חצאית (68 שקלים) לא הפגינה טעמי יתר, בוא נגיד את זה ככה. נתח בשר השריר שבילה במרינדת ברביקיו, נחתך לפרוסות (במידה מדיום) שהוגשו על אורז מלא, עם קימצ'י, נבטים, פטריות ומנגולד מוקפצים, ירקות ברוטב סויה וביצת עין. זו מעין גירסה לביבימבאפ הקוריאני, אבל איפה זה ואיפה ביבימבאפ. שוב, מנה לא חריפה, לא עוקצנית, לא פיקנטית, שטעמיה לא מתחברים האחד על השני, אלא שוכבים זה לצד זה, כמו זוג שעומד בפני גירושין.
קרייב היא מסעדה סבירה, בהתחשב בכל המגבלות, אבל יש לי תחושה שהיא יכולה יותר. חבר'ה, תנו גז. אלוהים איתכם.
קרייב. השקמה 1, ירושלים. 02-6272830